ערך אסופה

כמה טובה עשו לנו בעלי אספות. רבותינו הקדושים אשר בכל דור ודור זכו וזכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, ובפרט כגון אנן דור יתום, יתמי דיתמי, אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים אתנו כל כך ללמד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה. ואם נבוא ללמד ספרים הרבה אין קץ ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו. אבל על ידי האספות נוכל לצאת מעט ידי חובתנו:

ובכל דור צריכים האספות כמו שעשה הרמב''ם וה''טור'' והרב ''בית יוסף'' והרב ''כנסת הגדולה'' ורבים כמוהם שהיו לנו לעינים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור, כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת וספרים הרבה ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאד, כאמרם (ברכות סד, א) הכל צריכים למרי חטיא. ויעשו אספות כיד ה' הטובה עליהם, מי מקצורי דינום על ארבעה טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, ומי מתוכחת מוסר וכדומה, כל אשר עושים חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם, ואל יחושו ללעג השאננים שאומרים, מה הועילו אלו החכמים בתקנתם לשנות לנו את הידוע ומפרסם בספרים, אין זה כי אם ללקט כסף ולטל את השם שהוציאו ספר. שרי להו מריהו למדברים כן, כי לא צדקו, שודאי הגמור יותר טובים לנו אלו הספרים של אספות מכל חבורי הפלפולים והחריפות, כי מה יתן ומה יוסיף לנו אלו החבורים, רבם הם מתעפרים בעפר אין דורש ואין מבקש, שכל חכם רוצה להיות מבין מדעתו ולשא ולתן בהלכה כפי השגתו, ואם ירצה אדם ללמד כל חבורי הפלפולים והחריפות, יכלו שנותיו ולא ילמד אחד מני אלף מהדברים שצריך ללמד, וכדאמרו בש''ס (ערובין מח, א): אי דיקנא לא גרסנא. מה יתן ומה יוסיף לנו לידע הוכוח שהיה בין שני תלמידי חכמים, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ואם כדי ללמד דרכי הפלפול והחריפות וחדוד השכל, הלוא יש די לנו בתורתן של ראשונים, זכרונם לברכה, אשר לבם פתוח כפתחו של אולם וחכמתם נכרת מתוך דבריהם. אבל אלו הספרים של האספות תועלתם מרבה כאמור, ולכן כל תלמיד חכם ירדף אחריהם כאשר ירדף הקורא בהרים, ויד כל ממשמשת בהם כל שעה, כי בזמן הזה הקצור הוא מטבע חריף אהוב ונחמד לכל, ואומרים דרך צחות (רות ב ד) ''ויאמר לקוצרים ה' עמכם '':

ולכן אף מי שעושה ספר שאלות ותשובות, שהוא מועיל לרבים בהיותו מחדש דינים חדשים ופושט ספקי דינים, לא ילך בארכה ויצא מענין לענין ממלאכת השאלה למלאכת השיטה ופלפול בדברי האחרונים לנתץ ולנתש, לבנות ולנטע, ולומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, כי מה יתן מה יוסיף, וחוששני מחטאת ברב דברים. רק יכתב הלכות קטנות, מצוי הדין הנצרך לענין דינא דוקא. וכן הרוצה לכתב פשטים אשר חננו ה' על תנ''ך ומאמרי רבותינו ז''ל, אם רוצה שיהא יד רבים ממשמשת בו, לא ילך בארכה ויצא ממלאכת הדרוש למלאכת הפלפול, אלא יכתב פסקי פסקי על סדר התנ''ך והש''ס דברים מתוקים מערב עם דברי מוסר ויראת ה', שהמוסר הנאמר על פסוק הוא מתוק מדבש ועומד לזכרון בין העינים, ומתוך כך יהיו דבריו נקראים ונזכרים ונאמרים בבתי כנסיות של תלמידי חכמים ובבתי מדרשות, ויהיה מזכה את הרבים, ותתענג בדשן נפשו בהיות שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צז א). זהו דרך ישרה לפי דעתי לחוברי חבורים:

אמנם הבעלי אספות שמאספים קצורי דינים צריכים לזהר הרבה שלא יכנסו למלאכה זו אלא אם כן יכולים לעשות אותה על מתכנתה, כי היכי דלא תפוק מנה חרבה, דהינו שיהא להם ספרים הרבה מהראשונים ואחרונים ותשלט עיניהם בכלם בעיון יפה יפה, ולא יסמכו על הכלל העולה, כי יש פתח טועה, ולא יטעו לרשם הפך ממה שכתוב בספר, כאשר נמצא לפעמים באלו הקצורים, ולכן אמדו שאין ראוי לסמך על הקצורים להקל או להוציא ממון מיד המחזק עד שילמד חפוש מחפוש ועד שיראה הדין בשרשו. ושמעתי אומרים, שאף על פי שהרב ''מעם לועז'' עשה מלאכה גדולה וזכה וזכה את הרבים, לא היה רוח חכמים שבדורו נוחה הימנו על שכתב הלכות פסוקות, ורבים מעמי הארץ שאין יודעים לקרות אלא ספרו מקבלים דבריו כנתינתם מסיני ואין חוזרים לשאל פי חכם וסומכין עליו בין להקל בין להחמיר, ופעמים המצא ימצא איזה דין שנתחדשו כעת ספרים שחולקים על דבריו ומחמירים וכן ראיי להחמיר, ולכן יש להזהיר ללועזים שלא יסמכו על ספרי הלועזים להקל באין שאלת חכם, ודין להם שספרי הלועזים יעוררום לכנס לבית הספק כדי לשאל לחכם. (ויש את לבבי לכתב ספר אספת דינים בקצור, אך לא אכתב אלא מה הוא אסור, ולא אזכיר את המתר, למען לא תצא תקלה כזו) וגם ראוי לבעלי אספות שיעשו טובה שלמה ולא יכתבו על דין פלוני עין בספר פלוני, ולא עוד אלא שלפעמים יש שנצרך לו אותו הדין מאד ואותו הספר שצין אינו בנמצא בעירו, והרי זה דומה למי שמביאין אותו אל המעין ואין מניחים אותו לשתות מים, לכן יכתב גם כן מה שכתוב באותו ספר למען ינוח הקורא בו כי ימצא תאות לבו: