ערך קללה

פלא יועץ ערך קללה

קללה היא רעה חולה, להמקלל והמקלל תחלק ישלל, יאכלו את חלקיהם גם שניהם. שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזר למקומה. וכתוב בספר החסידים (טימן עו) שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן, חוזרות להמקלל. שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקימו בזרעו של דוד (סנהדרין מח ב). ואם יתקימו הקללות הרי הוא עתיד לתן את הדין, שגורם שחברו יענש ורעה תבוא עליו על ידו. ולפעמים הקללות מתקימות אפלו מפי איש קל והדיוט, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו א) לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל לשרה ונתקים בזרעה. והכל לפי השעה ולפי הרגע יוכל להתקים הברכה והקללה, יש עת רצון ורגע באפו. הנה כי כן טוב לגבר, טוב עין הוא יברך (משלי כב ט), ויהפך את הקללה לברכה. כששומע קול מקללים, הוא יענה לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאנה רעה:

והנה על הרב מדה רעה זו היא מצויה בסדר נשים, שהם רגזניות, קולניות, קללניות, ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן, והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה, ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפלו באצבע קטנה, אבל מחמת כעסה, לעצר במלין לא תוכל, נמצא שהמקלל, הוא סימן רע שכעס גם כעס. וידוע שהכועס, הרי הוא כ), עובד עבודה זרה (רמב''ן דעות ב ובפי' הרמב''ם לאבות פ''ב, מ''י), ועברה גוררת עברה (אבות פ''ד מ''ב תנחומא תצא סימן א):

והנה המקלל ילדיו, אם יתקים בהם אוי להם, שהם שוחטי הילדים ועתידים לתן את הדין, ואם לא יתקים בהם, בודאי שמנכים להם מזכיותיהם, או מהמקלל או מהמקלל, שמדת הדין מקטרג ומבקש שיתקים הקללה, אלא שיש זכות תולה ונמצא אוכל זכיותיו תמיד. ויש כמה ששומעים מהדורשים זאת וכזאת וכזאת, ולבבם יכאב, אבל אין מניחים מנהגם הרע, כי יאמרו, לא נוכל להתאפק ולא נוכל לעזב מנהגנו, כי כן הרגל הלשון, וילבש קללה כמדו. אבל שקר ענה, כי כל אשר יחפץ יעשה אם ירצה, מעט מעט יעזב (רשע) דרכו על ידי נדרים וקנסיות, לו יחליפנו וימיר אותו. ואם רוצה לשכך רגזו, יאמר בכעסו כמנהג איזה נשים כשרות שאומרות, רעה לא תבוא עליך, רעה תבוא על האויבים, ימח שמו וזכרו של עמלק וכדומה:

ובאמת שלמי שלא הרגל בזה היא תמיהה גדולה הפלא ופלא, איך לא יחרדו חרדה גדולה להוציא קללה מפיהם על ילדיהם או על שום אחד מבני ישראל ולבקש רעתם, תצלנה אזנים משמע. ויותר טוב שיכו אותה מכה רבה, שאם בשבט יכנו לא ימות, ובקללה יוכל למות רחמנא לצלן. מי האיש החפץ חיים, נצר לשונך מרע ושפתיך מקללה:

וידוע שאחד משס''ה לאוין הוא שלא לקלל שום אחד מישראל, ואם אינו בפניו עובר על (ויקרא יט ד) לא תקלל חרש. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א ועי' קידושין סא ב), שהאורח המברך לבעל הבית הוא מתברך, משום דכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכיך, שמע מנה שהמקלל לישראל, יואר, כדכתיב (שם) ומקללך אאר. הנה כי כן יזהר וישמר האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו, שלא ישמע קללה מפיהם רק ברכות לראש כל, ובזה יצו ה' אתם את הברכה (דברים כח ח):

וראוי לאדם גם כן להזהר ולהשמר שלא להיות גורם קללה לעצמו אפלו מפי עכו''ם, וכל שכן וקל וחמר שלא יגרמו כעס לאביהם ואמם עד שיקללום, כי אוי להם לבנים שמביאים לאביהם ואמם לידי חטא גדול כזה, שזו רעה גדולה יותר ויותר מאם היו מכים אותם, ובודאי יענשו, שאם גדלה רעת המחטיא את אחרים, על אחת כמה וכמה המחטיא את אביו ואת אמו בחטא הכעס שהוא חמור מאד וגורם קללה לעצמו, רעה תבוא עליהם חס ושלום. אבל בן חכם ישמח אב, שכל מגמתו לעשות רצון אביו ואמו ברגע כממרה ולא יעבר, ועליו תבוא ברכת טוב מאביו ואמו, וישא ברכה מאת ה' וגמולו ישלם לו שיהיו לו בנים מהגנים עושים דברו ורצונו כרצונו: