ערך עריות

פלא יועץ ערך עריות

 ישראל קדושים ומעוטן בעריות, וחרדים מאד על אסור עריות ובפרט היושבים בערי ישמעאל הם גדורים יותר בעריות. אבל יש קריבות דעריות שאין נזהרים בהם, השם הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה. שהרי אמרו (שמות רבה טז ב) האשה נמשלה לגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה. אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכל ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור לגע בה כל עקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו. ותמן תנינן (אבות א ה) כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם. ועד היכן גדר מרבה שיחה, עד שאמרו (ערובע נג ב) שבשביל שאמר רבי יוסי הגלילי לברוריה, באיזה דרך נלך ללד, קראתו, גלילי שוטה בשביל שהרבה שיחה, שהיה יכול לומר, באיזה ללד. ואמרו בש''ס (קדושין ע א) שאסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, ובפרט שתתן לו לרחץ פניו או ידיו או רגליו, או שתמלא לו כוס יין או שכר, או שתציע לו המטה בפניו הוא עוון פלילי, שאין אשה עושה אלה אלא לבעלה או לאביה או לבנה, ודוקא בטהרתה. וכן אמרו (שם) קול באשה ערוה. ואסור לשאל בשלום אשה כלל, וכל אלו הן הלכות פסוקות בש''ס ובשלחן ערוך (אבן העזר סימן כא): 

ואסור ראית הנשים הוא חמור מאד וחשוב כזנות, שכן כתוב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומתגלגל בעוף הנקרא ''ראה''. וכתב הרמב''ם שנקרא משמד לדבר אחד, ועל מי שאינו מסתכל בנשים אמר הקדוש ברוך הוא הדין דידי (ירושלמי ברכות פ''א, ה''ה). ואסור ההסתכלות בנשים הוא אפלו אס אין לבבו פונה להרהר הרהורים רעים, מכל מקום הראיה פוגמת בעיני הנפש, ומתוך כך עינינו חשכו מראות במשכלות, וזה יצר באנוש בראותו אשה שרוצה להכירה, וצריך לדחק את עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע, ולפם צערא אגרא:

והנה בענינים אלו של קריבות האסורות דאמרן בנשים זרות, נקל הוא לזהר, אבל הדבר הקשה לזהר בקרובותיו, ובפרט הנלוות עמו בבית, ומה גם שאין מי שיזהר כי לא ידעו שיש אסור בדבר ונעשה כהתר, והרוצה לזהר מחזי כיוהרא לומר לאשה שאינו רוצה לקבל ממנה לטל ידיו, או לקבל ממנה את הכוס וכדומה. אבל האיש הירא את השם יחרד וילפת מעשות כל דהוא נדנוד עברה, ולא ישוב מפני כל, כמו שלא היה חושש לשום דבר כדי לנצל מלהפסיד אלף אלפים דינרי זהב, על אחת כמה וכמה כדי שלא להתחיב בנפשו, ושלא להכעיס את בוראו זה כלל גדול בתורה:

והנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה. ומה גם אם זמרין גברי וענין נשי שירי עגבים והן מקשטות, שהוא כאש בנערת, רחמנא לצלן. הנשים ההנה רעה תבוא עליהן בעולם הזה או בעולם הבא:

ואשה יראת השם היא תתהלל (משלי לא ל), שתזהר ותשמר שלא יכשלו בה בשום מכשל והרהור עוון, ותחשד את כל אדם כלסטים לענין זה, כי אין אפוטרופוס לעריות, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ב), וכל יצר מחשבות לבו רק רע, ואם הוא איש, טוב שילחם עם יצרו ואולי ינצחנו, מה לה ולצרה הזאת להכניסו בתגר זה, ולכן אשת חיל תהיה צנועה, כל כבודה בת מלך פנימה אז תתענג על ה'. ומצוה מטלת על האנשים להזהיר הנשים בנות ביתו, שתהיינה צנועות בפני כל בני אדם: עדות

בכמה דברים אדם מעיד על עצמו ועדיו זכין לו או חבין לו, כגון אם יאמר שבשרו עליו יכאב על שאינו תלמיד חכם, בזאת יבחן, אם ימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים בכל כחו ומאדו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על שאין לו עשר כדי שלא להיות נצרך להיות טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ולהיות רק עסוק על התורה ועל העבודה, עדות יש, אם בשבתות וימים טובים וחלו של מועד וכל שעה שהוא פנוי אינו מפנה לבטלה, אלא יושב ולומד ועוסק בעבודת השם יתברך שמו, אז יאמנו דבריו והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כי כן מדתו יתברך, שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין מ, א), ואם לא יעשו כן, כשיאמרו לכשאפנה אשנה (אבות ב, יד) יושב בשמים ישחק למו (תהלים ב ד) וכבר פרשו בזה הקדמונים קרא דכתיב (שם עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט:

ועוד עדות יש, אם ישתדל בכל מאמצי כחו, להחזיק ביד לומדי התורה בגופו ובממונו כדי שחלק כחלק יאכלו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על כי בעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא מזבח ולא כהן שיכפר בעדנו, עדות יש אם כנים הדברים שיעשה מה שהוא במקום קרבן, כגון עשות צדקה וגמילות חסדים ולמוד מעשה הקרבנות ותפלה בכונה, שהביא במקום קרבן. והמביא דורון לתלמיד חכם הוא כאלו הקריב בכורים (כתובות קה, ב), והרוצה שיקריב נסכים ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא עא א). ותענית חשוב כקרבן וכל מיני יסורים אם מקבלם מאהבה, וכל שכן אם מיסר את עצמו ביסורים וסגופים כאשר יוכל שאת חשוב מזבח כפרה. וכן כמה דברים יש, שמועילים לכלא פשע ולהתם חטאת כמזבח כפרה:

והמתענג בשבת ואומר שמכון לשם מצוה, לכבוד שבת קדש, עדות יש אם אינו הולך אחר תענוגי והבלי העולם הזה בימות החל, ואם מקים מצות סעדה שלישית וסעדה רביעית, אפלו כשהוא שבע ואינו תאב לאכל כלל, זהו לעדות על כשהוא רעב שעושה לשם מצוה, וכן על זה הדרך אם מקים מצוות שיש בהן ענוי נפש, עדות הן על מצוות שיש בהן ענג נפש שעושה לשם מצוה. הביטה, שאנו מזכירין בכל יום תמיד עקדת יצחק, ואפשר, יאמר אדם, גם אני, אם היה אומר לי הקדוש ברוך הוא כמו שאמר לאברהם אבינו, אעשה כן גם אני, שהרי אנו מכונים בקריאת שמע שאנו מוכנים למסר נפשנו על קדשת השם אם יבוא לידינו, אבל עדות יש, שהרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואם הוא עובר על דעת קונו על בצע כסף, כל שכן שאינו מוסר נפשו. ואם היה מוסר נפשו לא לשם שמים, אלא לפי שסוף אדם למות, ונבחר מות שהוא מקבל פרס מיד ולבבו יבין שעל ידי זה הוא מזמן לחיי העולם הבא, שעושה דבר גדול כי נפש היא חובל, אבל אם הוא אוהב ה' באמת לא יעבר על דעת קונו בשום אפן, ולא ישוב מפני כל עד דכדוכה של נפש, אז השם יחשב לו כאלו מסר נפשו על קדשת השם, ושכרו ישלם לו משלם. וכן אם יאמר אדם, שאם היה לו עשר מפלג היה מפליא י לעשות צדקות וגמילות חסדים, השם יבחן אם עושה במה שיש לו כשעורו, כברכת השם אשר נתן לו כדמבעי לה למעבד. וכן על זה הדרך אל כל אשר יאמר, מעשיו הן הם עדיו, האמת אתו אם זך וישר פעלו: 

ערך סוכה

פלא יועץ ערך סוכה

 סכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן, ואשריהם ישראל רבם נזהרים ועושים סכה נאה בכלים נאים, זכאה חולקהון. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרח מעט, ומשום דחישי אמעיהו חדלים לעשות סכה וסומכים על סכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סכה, יש מקלים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט, והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות, ובין לפי הסוד גבהו סודותיה, ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אשפיזין עלאין אור ניצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדשתה כקדשת בית הכנסת, ומטעם זה אסרו לנהג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש, ואמרו על האר''י ז''ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חלין תוך הסכה. ובודאי שמי שנזהר לקבע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדשה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות, קונה קדשה ותוספת הארה בנפשו רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאלתו לכל השנה לעבד את בוראו עבודה תמה: 

ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו לטל לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל, ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עקר מצוה, דהא תנן (טוכה מב, ב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, ותנן נמי (שם לז ב) היכן מנענעים, בהודו ואנא, ותנן: בכל יום היו מקיפין את המזבח וכו' (שם מה, א). והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המבחר ויתן דעתו על זה מראשית השנה לשלח למרחקים לכמה מקומות באפן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה. ואך אם לא תשיג ידו להיות לו לולב לעצמו, ישתדל לעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים, שהרי אם היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו, זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה':

ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפלה, ועליה כתיב (דברים טז יד, טו) ושמחת בחגך והיית אך שמח. אמנם לא צונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו, מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו, וחבה יתרה נודעת לֹנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עינינו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכפורים לכפר בהם עוונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסכות וצונו לשמח וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, היש חך מתוק מזה, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (מכות כג, ב) ונתן לנו מצות סכה לפרס סכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן נצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל ד) משל לשנים שנכנסו לדין וכו'. וצונו לשמח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר''י ז''ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מבטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח:

אי לזאת לו בכח איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא דף נו), בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו, אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפלות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג, וזכור יזכר כי בזמן שבית המקדש קים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. ועל ידי זה היו שואבים רוח הקדש, ובודאי כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו'. וה' ממרום ישאג (ירמיהו כה ל) וכו'. זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בעניינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותה גבן ומדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי כנסיות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ח''ג קיד). לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים, אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה אבל עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד:

ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים, דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וכל שכן בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האשפיזין, שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האשפיזין, ואם יתן ישא רב ברכות מהם כמפרש בזהר הקדוש (ח''ג קד). אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שלחנו איזה עני, ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא, זה אני נותן לצדקה, בשביל חלק אברהם אשפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזא קדישא מסעודתי, וכן על זה הדרך, או ישלח מאכל לעני קדם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב: 

ערך אהבת איש ואשה

פלא יועץ ערך אהבת איש ואשה

אהבת איש ואשה הוא דבר שבחובה שיהא ביניהם אהבה עזה. ונתחיל באהבת איש לאשתו, כי ידוע מאמר חז''ל שאמרו (יבמות סב, ב), שחיב לאהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו. אפס כי לא ימנע באהבתו אותה מעבודת השם יתברך. וכבר הזהיר התנא (אבות א, ה) אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, שכל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם. ואמרו רבותינו ז"ל (ב''מ נט, א): ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנם. אי לזאת כל ערום יעשה בדעת, וכמו שאמרו (סנהדרין קז ב), שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ועליו מטל להוכיחה בנעם שיח, ולהדריכה בדרכי הצניעות, ולהרחיקה מלשון הרע וכעס וקללות והזכרת השם לבטלה וכהנה סדר נשים סדר נזיקין, ולהזהירה בדקדוקי המצוות, ובפרט בכל תפלות וברכות הנהנין ושמירת שבת וכדומה. ומה טוב ומה נעים ללמד לה דברי מוסר ולהגיד לה דברי חז''ל בכל הענינים הנוגעים לה וחמר שבהן, כי אז יחרד לבה ותזהר יותר מן האיש: 

והנה לא צריכא למימר למי שהיתה לו מה' אשה משכלת ומצא אשה טובה, כי בודאי חוט של חסד משוך עליה וחביבה על בעלה. אמנם ביותר צריך לזהר גברא דנפל בחלקה גרמא בישא, אשה קשה, הוא עומד בנסיון גדול וצריך חזק להתנהג עמה בשלום ורעות לכבוד השכינה, כי הדברים עתיקים. ויתן אל לבו כי בארזים נפלה שלהבת (מוע''ק כה, ב) עד שאמרו (יבמות סג א): דינו שמצילות אותנו מן החטא קלות, ואמרו אנשי: אשה שערה ארך ודעתה קצר, לכן ממנו צריך שיבוא השכל. ואם עוברת על דעתו ומכעיסתו, ישמר רוחו לבל יכעס עליה, ואין צריך לומר לבזותה ולקללה ולהכותה, חלילה וחס, כי זה מנהג בורים וריקים ופוחזים, ונפשו הוא חובל, רק בפה רך וחך מתוק יוכיחנה, ועל כל פנים על יסבל ויהיה עלוב ולא עולב, ויקבל עליו דין שמים בשמחה, כי מה' אשה לאיש. ולפי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (עירובין מא, ב), שאמרו, שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה גיהנם, היה ראוי לבקש אשה רעה אם היה יכול לעמד בנסיון לפי חמר דין גיהנם, וכיון שעומד בנסיון לא יירש תרתי גיהנם, אלא יקבל באהבה ויקבל שכר טוב בעמלו:

וגם צריך להתחזק לעורר את האהבה למען לא יהיו בניו בני שנואה, חס ושלום, ולפום צערא אגרא (אבות סופ''ה). והגדר למנע דברי ריבות מביתו הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה, כי קשה כשאול אשה רעותה קנאה. לכן איש אשר כברכתו ירבה כבוד ביתו דבר בעתו, ויפיס את אשתו, כי אין הברכה שורה בתוך ביתו אלא בשביל אשתו (ב''מ נט א), וגדול שלום הבית עד שהתר למחק השם הגדול לתן שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). לכן לו בכח יגבר איש להעביר רעה מביתו ולהשרות שכינה בביתו:

ומכלל האהבה שלא ירחיק נדד בדרך רחוקה זמן וזמנים, כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו, כאשר נבאר בערך ''מחשבה'' בסיעתא דשמיא, עוד בה צערא דגופא לאשתו, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו), ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוער''ה, חיי צער תחיה. ולפחות יזהר לפיסה בדברים באגרת שלומים למרס בדם האהבה, ואשר תשיג ידו הן ישלח איש כפעם בפעם מתנות וחפצים להחיות לב נדכאים ולשמח את נפש אשתו ולהפיג צערה, ולמצוה רבה תחשב אם מעט ואם הרבה:

וביותר יגדל החיוב על האשה לאהב את בעלה ולכבדו כמלך בגדוד ולירא ממנו ולמלאת חפצו ורצונו בכל כחה, וכל מגמתה ודעתה צריכה להיות, להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה ולדעת מה חפצו, ולעשות רצונו כרצונו למען תמצא חן בעיניו. ועקר האהבה היא אהבת הנפש תמסר נפשה לסיעו בעבודת השם יתברך שמו, כי זה חלקה. ובמתק שפתיה תדבר אליו אם צריכה להדריכו בדרך טובה, ולנחמו בעת צרתי. ותקום בעוד לילה לעררו ולעבדו שכם אחד לעבודת השם יתברך שמו, ואין צריך לומר שתזהר בכל עז שלא להיות גרמא בנזיקין שיתבטל מעבודת השם יתברך שמו בעבורה, חס ושלום, כי האשה ההיא תשא את עונה. מה אדבר, כי לא כל הדעות שוות, רק הכל לפי מה שהוא אדם צריכה להתנהג עמו לפי מדותיו בחן ושכל טוב כדי שיהא זווגן עולה יפה באהבה ואחוה. חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), ואשה יראת ה' היא תתהלל (שם לא ל). כי מלבד שצריכה להיות צנועה, כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), למען לא תחטיא את האנשים בעינא ולבא, וצריכה להיות מתקשטת לבעלה וזהירה בנקיות וטהרה ובסדר ההוצאה למען לא יחטא בעלה בהיות נותן עיניו באחרת, אך גם זאת מעשיה יקרבוה ותהי נושאת חן בעיני בעלה:

והנה אשה אשר בחיק ירא אלהים תנתן ומה גם אם תמצא תורה וגדלה, הא ודאי פשיטא שתכבדנו ותאהבנו אהבה עזה, אמנם ביותר צריך לזרז לאשה שנפל בחלקה איש קשה במדותיו ובדעותיו, נבזה וחדל אישים, חסר כל טוב לא משום זה יקל כבודו בעיניה ותבוז לו בלבה, חס ושלום, רק על כל פנים תזהר בכבודו, כטוב כחוטא, כנקלה כנכבד, כי דבר המלך מלכו של עולם עליה, ומה לה בהדי כבשי דרחמנא, כי אלקים מושיב יחידים והוא מזוג זווגים, על כן כל מה שמטל עליה לעשות, תעשה. הא למה זה דומה, לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ועשאו משנה למלך, שכל העם חיבים לנהג בו כבוד אפלו אם הוא איש צרוע או זב כן הדבר הזה. וכאשר תזהר האשה במצות נדה חלה והדלקת הנר, כן תזהר בכבוד בעלה, כי כן צוה לה המלך, ויגדל שכרה כאשר מעשיה מוכיחים שעושה הדברים לשם פעלם ומקימת גזרת מלכו של עולם. ואמרו רבותינו ז''ל (תנדא' ר ט): אין לך אשה כשרה בנשים אלא מי שעושה רצון בעלה. וכל הנשים תוסרנה ממעשה שהובא בש''ס (נדרים סו! ב) גבי בבא בן בוטא באותה אשה שחלקה כבוד לבעלה והכתה על ראש בבא בן בוטא על שעשתה רצון בעלה. על כן כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן (אסתר א כ):

ויש נשים חסרות מדע, שעושות מריבה עם בעליהן על צרכי הבית שאינו מביא, והוא שטות גדולה. ממה נפשך: אם הבעל עני ואין ידו משגת דיו צערו ודחקו ובשתו וכלמתו, שמתביש לגלות לאשתו שאין ידו משגת. וצריכה האשה להיות בעלת שכל ולא תוסיף צער על צערו, אלא אדרבא, תנחמהו בנעם שיח שפתותיה ותאמר לו: אל תצטער על חסרון כיס, כי לא יזנח לעולם ה' ויבואו ימים אשר יש בהם חפץ, שנשבע לחם ונהיה טובים, או יהיה נחת שלחננו מלא דשן לעולם הבא, כי לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות, והעולם הזה הבל וריק, יקום אבי אכל בשמחה לחמך, כי גם על הלחם לבדו יחיה האדם. וכהנה דברים טובים תדבר לו בחן וחסד, עד שיהא שמח ויתן הודאה על חלקו, גרמא טבא דנפל בחולקיה:

ואם הרחיב ה' את גבול בעלה ואף על פי כן הוא מקמץ בצרכי הבית או מאחר להביאם מחמת איזו סבה מה אכפת לה את אשר הביא תתן לפניו ויאכל. האם יוכל לומר לה למה לא עשית לי מטעמים כאשר אהבתי, תאמר לו מאין לי לעשות את אשר לא הבאת. ואם על מלבושים ותכשיטין ותענוגות בני אדם עושה מריבה, גם זה הבל ורעות רוח, כי טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). ואם השם הגדול שנכתב בקדשה התר למחק מפני שלום הבית (נדרים סו, ב), על אחת כמה וכמה שצריכים איש ואשה למחל ולבטל רצונם מפני שלום הבית. וצריכה האשה לחוש שמא בעלה אינו כל כך אמיד כפי שחושבת היא ואין רצונו לומר לה שאין ידו משגת, שחושב שבזה מתרע מזלה, וכדומה טענות מספיקות שיש לו שלא למלאת רצונה. לכן לא תדחק את השעה ולא תעבירנו על דעתו להרבות בהוצאה על כרחו שלא בטובתו. וכן צריכה האשה לחוש כשבעלה כועס עליה על לא דבר, שמא היה לו שום צער בשוק ומרב שיחו וכעסו דבר עד הנה, כדאמרי אנשי: יכול או לא יכול עם אשתו מתקוטט. וצריכה לסבל, ולא תכעיסנו ולא תצערנו יותר:

וזה כלל גדול, כי יהיה ריב בין אנשים או בין איש לאשתו, והאחד היה פוטר מים ראשית מדון (משלי יז יד), ויצא מן השורה ופער פיו לבלי חק, לו בכח יגבר שכנגדו שלא להשיבו דבר בשעת כעסו מטוב עד רע, אלא ימתין עד יעבר זעם, ואחר עבר יום או יומים אז יוכיחנו על פניו בשלום ובמישור ובלשון רכה, ויאמר לו: מדוע ככה עשית? מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי וכעסת עלי גם כעס על לא חמס בכפי? הייטב בעיני ה'? וכדומה דברים טובים. עושה זאת אוהב שלום ורודף שלום, והיה שלום בחילו שלוה בארמנותיו. הן הם מקימי עולם. כמאמר רבותינו ז''ל (חולין פט א) על פסוק (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה, שהעולם מתקים על מי שבולם פיו בשעת מריבה, כי בזה יהיה המחלקת עקר שאינו מוליד:

ואשה אשר נפל בגורלה איש רע ובליעל, מכה ומקלל, דורס ובועל תקבל עליה דין שמים, ותסבל ולא תבל לכפר על נפשה, כי טוב שכרה לעולם הבא. ואשת חיל אשה משכלת לא תגלה חרפת בעלה ורע מזגו וטבעו לבריות, וקולה לא ישמע, למען לא יתבזה בעלה ולא יוסיף לשנא אותה על אשר גלתה את חרפתו, כי אז יעשן אפו, וחמתו בערה בו, ויוסיף להכותה על אלה מכה רבה, וכל שכן שלא תגלה לאביה ואמה ואחיה שום דבר מרעתה ודחקה וצערה, כי מה בצע לה בצער אביה ואמה ואחיה, שיצטערו צער בנפש, עוד שאש תוקד בקרבם על צרת הבת, ויצאו לקראת נשק, ויעשו מריבה עם בעלה עד שתהא שלהבת המחלקת עולה, והאשה ההיא תשא את עונה, ואוכלת פרות בעולם הזה, שתהא שנואה מבעלה ויוסיף להרע לה על אשר גלתה דברים שבינו לבינה:

ולכן אביה ואמה וקרוביה, אם דעת ותבונה בהמה, אף אם הגד להם רעת הבת כי רבה, יעשו עצמם כאלו לא ידעו כלל, ויקבלו את בעלה בסבר פנים יפות לטובת בתם. ואף אם ירצו להשמיע קולם ולהוכיחו על פניו, יבקשו אפן להראות כאלו הקול נשמע מן השכנים, ששמעו בעד החלון, וכדומה. והיותר טוב שלא תגלה כלל כמו שאמרנו, כדי שלא לצערם ושלא ישנאו אותו בלבם, אלא תהיה ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה, ותאמר להם שהכל טוב לה בביתה, ולמצוה תחשב לה שתשמח לב אביה ואמה וקרוביה, וראויה היא שתגן לתן לה אחרית טוב. ויותר שתוכיח אותו היא בעצמה בעת רצון בנעם שיח, בחן וחסד, בודאי עושים פרות יותר, כי באמת אמרו (משלי כה, טו): לשון רכה תשבר גרם. וגם תשפך נפשה לפני ה' מדי יום ביום, אולי יחנן ה' לה ותפלתה תעשה פרות להחזיר את בעלה לדרך טובה, והיא גם היא תמצא מנוחה:

ומכלל אהבת אשה לבעלה הוא, שתתפלל עליו לפני ה', כי תפלת האשה מתוך שלבה רך ודמעתה מצויה, אם צועקת היא אל ה' מתוך קירות לבה בודאי תפלתה תעשה פרות. וכן צריכה האשה להתפלל על בניה, כי בשלום בעלה ובניה יהיה לה שלום, ומי יחוס עליהם יותר ממנה. (ואם יהיה אלקים עמדי ואסדר קנטרס סדר נשים כאשר עם לבבי, אכתב גם תפלות שיכות לנשים בסיעתא דשמיא.) כל קבל דנא תזהר ותשמר האשה שלא למסר דין על בעלה ושלא להוריד עליו דמעות, דנהי שעליו מטל יותר לזהר כמאמר רבותינו ז''ל שאמרו (ב''מ נט, א): לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבוא פרענות על המאנה אותה ומצערה, אבל גם היא תתן אל לבה, שאם רעה תבוא על בעלה, חס ושלום, היא נוטלת חלק בראש ונפשה היא חובלת. וכל העם ישמעו וייראו ממעשה שהובא בש''ס (כתובות סב, ב) באשת רב פלוני, שהיתה מצפה אל בעלה שיבוא מן הדרך, ואחר ולא בא, והורידה עליו שתי דמעות מתוך צערה, ותכף מת בעלה על ידה, אף על פי שהוא לא עשה עמה רעה ולא נתכון לצערה. וכמדמה שיש רגע באפו שגורם שימות האדם על סבה קלה, רחמנא לצלן. לכן יחרדו בנים שלא לצער נשותיהם, ותאחזמו רעד לנשים שלא להוריד דמעה על בעליהן, כי אם לבקש רחמים עליהן. הן אלה קצות דרכי הישר לאיש ואשה שזכו, ישמע חכם ויוסף לקח. וכבר יש בספר ''שבט מוסר'' למורנו הרב אליהו הכהן, זכרונו לברכה, פרק א' בסדר הנהגת איש ואשה, יעין שם, וכה יעשו וכה יוסיפו להתנהג זה עם זה בדרך טובים על פי מדותיהם, למען תהיה שכינה שרויה ביניהם בהיות שלום באהליהם:

ומצוה זו מטלת על אביה ואמה של האשה ליעצה קדם נשואין ואחר כך, שתעשה כדברים האלה וכזאת וכזאת, ושתזהר מאד בכבוד בעלה וכבוד חמיה וחמותה ואחים ואחיות של בעלה ונשי אחים ובעלי אחיות וכל קרוביו לכבוד ה' שצוה עליה שתזהר בכבוד בעלה, וכל מה שתכבד את קרובי בעלה עבידת ניח רוחא לבעלה, ותמצא חן בעיניו, ולמצוה יחשב לה. וכבר מלתא אמורה, שאין צריך לזרז להיות אוהב שלום ורודף שלום אלא למי שהשלום בורח ממנו ויש לו טענות מספיקות לעשות ריב ומדון, עליו המצוה הזאת להיות רודף שלום לכבוד אדון השלום. אבל צריך לזרז את האשה שלא תקל ראש ולא תרבה שיחה ושחוק וקלות ראש וכל שכן שאר קריבות דעת עם קרובי בעלה, אלא תהיה בבית חמיה כבודה וצנועה מבית ומחוץ, ולא תחטיא לשום אדם, כי על עברות כאלה נשים מתות ילדות או יולדות בנים משחיתים או בנים ובנות מתים כשהם קטנים, אבל הנזהרים זוכים לזרע אנשים, כשרים וקדושים, ויגיעו להיות ישישים, שמחים וששים:

ערך שמחה

פלא יועץ ערך שמחה

 מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על ה'. וכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמח שמחה רבה דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי''ך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ופרושו, דרצונו לומר יותר מרב כל, חס ושלום, ''ועבדת את איביך. וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזהר הקדוש בגדל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה: 

והנה כל הדברים המסורים ללב צריכים עזר הלב, שהרי אם יאמרו לאדם שיירא והוא אינו ירא, לא יוכל לירא, וכן על זו הדרך אם יאמרו לו שלא יירא והוא ירא, או אם יאמרו לו שיצטער או שלא יצטער, שישמח או שלא ישמח וכדומה, לא יוכל לעשות הפך ממה שלבו חפץ, רק על פי שכלו יהלל איש שיהפך את לבו וינהגהו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח, על ידי מחשבות טהורות תדיריות. והן אמת שענינים אלו עקרם תלוי לפי מעשיו של אדם ולפי זכות הנפש, כך עיניו תחזינה מישרים, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג, א), ברוחניות מה למעלה, ויהי לו עזר משד''י לשמח בעדן חדוה ולהתעצב בעדן עציבותא, וליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולעבד עבודה שלמה כדת מה לעשות. אבל אף על פי כן, ביד כל אדם להעזר על ידי מחשבות טהורות, ואם אינו עושה כלם, עושה מחצה לפחות ברצוא ושוב ולפם צערא אגרא, והבא לטהר מסיעין אותו:

והחי יתן אל לבו כמה שמחה היה שמח אם היה מוצא שלל רב, והכל כאין נגד החיים, וכמה שמחה היה שמח אם היה נצול ממות לחיים, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכל חיי העולם הזה הבל המה נגד חיי העולם הבא, שהרי אמרו (אבות ד, יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וכל חיי העולם הבא כלא חשיבי נגד עשית רצון הבורא, שהרי אמרו (שם) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם אדם שמח במצאו שלל רב, על אחת כמה וכמה שמחה כפולה ומכפלת צריך שישמח על התורה ועל העבודה ועל קיום מצות השם:

ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח:

וכבר כתבו גורי האר''י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אברהם שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו, אבינו אלהינו מלך העולם, המעמיק ישמח שמחה רבה:

ובפרט על אחת כמה וכמה ישמח האיש על כמה מצות שכליות ותענוגי בני אדם, כגון הנותן חנות ומברך לקונו על הנאותיו ועל חסדיו. והמתפלל ומבקש צרכיו וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוך מזה, וכן האוכל ושותה בשבת ויום טוב ומצות עונה וכדומה, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, ואפלו במלי דרשות, כגון שאוכל ושותה וישן ונושא ונותן, אם עושה לשם שמים למצוה תחשב ומקבל שכר, על זאת ישמח ישראל בעושיו שמחה רבה, אי אפשר שלא לשמח, אלא שצריך לשים לב ולהתחזק במחשבות טהורות על דרך שאנו אומרים, אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו. ובמאי דקמן הביטה וראה, שכמה שישמח האיש על רב הטובה אשר עשה השם לישראל וקדשנו במצותיו, למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו וקובע לו שכר, היש חך מתוק מזה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין לט ב) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אבל בשכר השמחה אדם אוכל בעולם הזה. והשכר היותר גדול שיש על השמחה, שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות, שכן גלה סודו רבנו האר''י ז''ל, שמה שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקדש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעסקו בתורה ובקימו שום מצוה יותר ממוצא שלל רב נמצא ששכר שמחה של מצוה, מצוה:

וידוע שבכל מצוה ומצוה, לפם צערא אגרא. כן לענין השמחה, האיש אשר הוא מר נפש מקורות הזמן, אם בעת עסקו בתורה ותפלות וברכות ומצות, ובשבת יפנה לבבו וישכח עצבו ורגזו וישמח בעושיו, יגדל שכרו יותר ויותר ממי שהוא שקט ושאנן. וידמה האיש הישראלי בשמחת עבודת השם יתברך שמו, כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב שבשמחתו משכח צער פרוטה קטנה שאבדה לו, שיותר מהמה הוא שמחת עבודת השם יתברך שמו נגד כל מקרי הזמן של העולם הזה. ואפלו צרת הנפש, כגון על חרבן בית המקדש ועל חטאיו, שחובה להצטער ולהתאונן לא כל העתים שוות, אלא זמן עציבותא לחוד וזמן חדוה לחוד, ובשמחתו לא יתערב זר:

וצריך האדם להיות שליט ברוחו להתעצב כשירצה, ולשמח כשירצה, ולא יכנס האחד בגבול חברו, אלא השמחה והעצבות יעמדו איש על מקומו, לכשירצה יוציא זה וכשירצה יוציא זה. ולפעמים צריך לשמח מצד אחד ולהתעצב מצד אחר, ויהיה עין במר בוכה ולב שמח, כגון בראש השנה ויום הכפורים, כמו שכתבתי במקומו. ולפעמים יגביר השמחה, והעצבות יהיה מועט כצל עובר, כגון בימים טובים באמרו, מפני חטאינו גלינו מארצנו. ולפעמים להפך, דבר בעתו מה טוב. ועל כגון זה נאמר (משלי טז לב) טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר:

ולא די לאדם במה שישמח לבו, אלא גם ישמח לב אמללים ונדכאים כאשר יוכל במה שיוכל לכבדם ולחבבם ולנשאם ולהנאותם, ולמצוה רבה תחשב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. וראוי לכל אחד שישתדל כאשר יוכל, לשמח חתן, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, וטוב מעט בכונת לשם שמים, ולא כמו שנוהגים קצת שמרבים בשמחות וגיל באמר שעושים לשם מצוה לשמח חתן וכלה, ויוצאים מן השורה עד שלא נשאר אלא עברה בידם, כגון לשורר שירי נכרים ושירי עגבים, והתערבות ונשים מקשטות, משוררים ומרקדים יחד, והשטן מרקד ביניהם ושמח עמהם כי מצא שלל רב, מצוה לעברה נהפכה ושמחה לתוגה תהפך חס ושלום:

וראוי למנהיגי העיר לעמד על המשמר בכל תקף שלא יצאו מן השורה לעבר עברה, כדי שלא יסעו ממתק''ה ויחנו במר''ה ובתבערה. ואלו דברים שה''ן להן שעור ומדה כדכתיב (תהלים ב יא) וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל ב):

והגדר הגדול, שתיה כדת במדה, למען יהיו ערומים ויעשו בדעת, שאם ישתו וישכרו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ובכל צואה יתלכלכו טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, ובשמחתו לא יתערב זר ולא יהיה חלק לסטרא אחרא, ומבטל להם שיהיו שמחים לעולם לארד ימים דשנים ורעננים ולא תאנה עליהם רעה ונגע לא יקרב באהליהם:

וכשם שמצוה לשמח שמחה של מצוה, כל קְבל דנא אסור לשמח שמחה של רשות, כי כן אמרו בזהר הקדוש דאסור להסתכל בדבר המשמח, כי עשן שרפת בית המקדש הוא לנו כסות עינים. ואמרו בש''ס (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וכל שכן השמחים אל גיל כעמים בימי אידם, או השמחים וימלא שחוק פיהם בשמעם קול כסיל ברב דברים של ליצנות, שהם חוטאים ומחטיאים, שהמדבר ורואה ששוחקים לקולו, ירחב לבבו ומוסיף על חטאתו פשע, דברים רעים כהנה וכהנה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עושי אלה אין זזין משם עד שנגזר עליהם שום גזרה רעה רחמנא לצלן, שבמקום סז למחות על כבוד שמים עושים שחוק וקלות ראש. אשרי האיש אשר לא הלך וכו' ובמושב לצים לא ישב (תהלים א א). וכתיב (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר רק ביום עשה ה' שנשמר חקיו ומצותיו, נגילה ונשמחה בו: 

ערך סליחות

פלא יעץ ערך סליחות

ישראל קדושים משכימין לסליחות מראש חדש אלול. מה טוב חלקם שמשברים תאותם בעוד הלילות קצרים ובני אדם אוהבים לנום, וערבה שנתם, ועזה אהבת שנה, מעבירים שנה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם, בודאי שבזה יתרצה עבד אל אדוניו ומצא כדי גאלתו, אך בתנאי שיעשה הדברים כתקונן, דאם לא כן ירת תרתי גיהנם, שמענה גופו בעולם הזה ואין בו מועיל לעולם הבא, חס ושלום:

ואלו הן התנאים הצריכים, יקום בזריזות ויטל ידיו, ואחר כך פניו ויכון לקראת אלקיו מכף רגל ועד ראש כמי, נשהו בלכת לפני שרי העיר, וישכים לבית הכנסת ויאמר הסליחות בשפל קול התחנה, תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), אות באות תבה בתבה, ויתן לב אל הדברים שהוא אומר ויעמיק בהן וימצא שכלם כגחלי אש וישמיע אל אזניו מה שמוציא מפיו בתחלת הסליחות שאומר נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אליך (איכה ג מ), ואומר שבים אליך בכל לב שועתם תקבל ברחמיך. ויחרד האיש וילפת בשומו על לבו, מה פעל ועשה בכל השנה ובכל שנותיו מיום היותו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, ומה גרם פגם בנפשו ובכל העולמות, בחלאת טמאת זהמת עוונותיו, ושבעוונותינו חרב בית המקדש ובטל התמיד וכהנה רעות רבות גרמנו וזה צער השמים, וגדול שברנו עד מקום שאין יד שכלנו מגעת לדעת אחד מני אלף אלפי אלפים, וכבר פרשו המפרשים קרא דכתיב (עמום ג ד) הישאג אריה ביער וטרף אין לו. כי אריה הוא ראשי תבות, אלול ראש השנה יום הכפורים הושענה רבה. ורצה לומר אם יצעק איש באלו הימים תהיה כל מגמתו על היער, דהינו הבית המקדש שנקרא יער על כי טרף אין לו, שאין מקריבין קרבנות בעוונותינו הרבים, והחי יתן אל לבו כי ביום הכסה יעמד למשפט לפני שופט כל הארץ, מלך אים ונורא מאד, וספרי חיים וספרי מתים לפניו הם פתוחים, ויחרד חרדה גדולה, ואל יזוז מלבם חרדת רבן יוחנן בן זכאי, וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו על אחת כמה וכמה עד אין חקר:

והיותר שיש לירא יראה גדולה ולעשות הכנה הרבה הוא לפי מה שפרשו המקבלים למאי דקשה על אמרם (ר''ה טז ב) ששלשה ספרים יש, צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים וכו', והרי עינינו הרואות דרך רשעים צלחה, והצדיק אבד ואנשי חסד נאספים. ותרצו שעקר החיים והמות, שנגזר בראש השנה, הוא חיי הנפש ומיתת הנפש, והוא כי הן האדם דומה כמי שעיניו סגורות, ויושב בבית אפל, חשך צלמות, שיש לו שתי מניעות, שלא לראות את האור כי טוב, ואם יביאו לו נר אף על גב דחזי קצת אור לא יהנה מן האור, כל עוד שעיניו סגורות, ולפי השעור שיפתח עיניו, כן יהנה מן האור, כן הדבר הזה אדם פרא יולד, ועיניו סגורות מראות במשכלות, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ומאיר להם באור פני מלך חיים בימים נוראים, מאיר אור היראה והפחד:

ול. כן אין לך אדם מישראל שאינו מרגיש פחד, אפלו מי שעיניו סגורות רואה קצת האור, ובימים טובים מאיר אור אהבה ושמחה ובשבת אור התענוג, וכל אדם מרגיש, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי ההכנה שעושה, ולפי מה שמשתדל לפתח עיניו, כך רואה יותר בפנימיות, יראה גשמית ואהבה גשמית וענג גשמי, או יראת הרוממות ואהבת הרוממות וענג רוחני. ומדרגות מדרגות יש גבוה מעל גבוה ואין אדם דומה לחברו, ולפי מה שהיה כלי מוכן לקבל בימים האלה, כך נמשך עליו הארה לשאר ימות השנה להתנהג בסדר קדשה, וזהו המשפט לאלקים בימים נוראים על חיי הנפש לפי מעשיו ולפי הכנתו, כי רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ב תנחומא יתרו, א), וזהו הטעם שתראה שיש בני אדם, שבשמעם דברי מוסר ויראת ה', יכנע לבבם הערל ונמס והיה למים, ומהרהרים הרהורי תשובה, ויש בני אדם שטפש כחלב לבם והם פוקרים וכופרים, ואין דברי מוסר עושים רשם בהם ולא ישמעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם, כי הם כמתים ואין בשר המת מרגיש באזמל, ומרעה אל רעה יוצאים רחמנא לצלן. אי לזאת לו בכח יגבר איש בימים האלה ובזמן הזה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה להחיות את נפשו, כי עזה מיתת הנפש אפלו שעה אחת יותר ויותר מפרידת הנפש מהגוף, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז), ולכן ישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויאמר נא ישראל למען שמך ה' תחיינו, בצדקתך תוציא מצרה נפשנו:

ואפלו מי שהוא עם הארץ ואינו יודע מה שמוציא מפיו, על כל פנים יאמר הסליחות אות באות תבה בתבה, בקול בכי, קול תחנה, בידעו הכונה שהוא מבקש לפני המלך ה' צבאות על אשר חטא על הנפש וחרדה ילבש, ואם כה יעשה, יבטח בשם אלקיו, כי אל חנון ורחום הוא, ומרבה לסלח ולא יחפץ במות המת ואינו בא בטרוניא עם בריותיו רק שיעשה אשר בכחו לעשות, ומודה ועוזב ירחם (משלי כח יג):

וכבר צוחו קמאי על אמירת הסליחות במהירות, שההעדר טוב ממציאות הרע, וכדי בזיון וקצף רחמנא לצלן, ועקר הימים האלה נזכרים ונעשים, שהחי יתן אל לבו, מה נמצא אתו מעשים אשר לא יעשו, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ויתן לב לשוב, ויעשה גדרים וסיגים בעצמו, שלא ישוב עוד לכסלה, ובכן ונשמע קולו בבואו אל הקדש לומר סליחות ותחנונים, שאם ישכים לסליחות ואחר התפלה יחזר לסורו הרע ויהא מוסיף על חטאתו פשע, הרי זה כטובל ושרץ בידו, ויקצף האלקים על קולו, כי הוא קול ושוברו עמו. וכבר פרשו המפרשים, שזהו כונת הכתוב (שה''ש ב יד) הראיני את מראיך. שאתה חוזר בתשובה ומצואתך רחצת, ואז השמיעני את קולך כי קולך ערב כשמראיך נאוה. ולכן האיש אשר נגע יראת ה' בלבו, בימים האלה ידרש מפי ספרים ומפי סופרים איזה דרך ישכן אור, ובמה ימצא מזור, וכה יעשה וכה יוסיף, למען לא יסיף. ובספרי רפואות הנפש ימשמש, עד אשר לא תחשך השמש, וירדף כרודף אחר החיים לאור באור פני מלך חיים:

ואחר הסליחות לא ימיש מעשות פרי, ולא יעשה כמנהג קצת אנשים, אשר ממהרים העם לומר הסליחות, כדי למהר להיות מיושבי קרנות לשתות קפה, ומעלה עשן בחנות של גוי, שהוא מושב לצים, ולהרבות שם דברים בטלים ואסורים, שהוא אסור בכל השנה כל שכן בימים האלה ובזמן הזה, ומה לתבן את הבר, שהוא משכים לסליחות ומראה שרוצה להיות נקי כפים ובר לבב ואחר כך הולך שובב. ויש שחוזרין לישן על משכבם ומאבדים התפלה בצבור ובזמנה, או יש שחבלי שנה נופלים עליו וישן עם התפלין בתוך הקריאת שמע ותפלה, והרי זה דסמה למי שכדי להרויח זהוב אחד מפסיד מאה זהובים:

הנה כי כן טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ואשר בכחו לעשות יעשה ולא יהא התוספת מפסיד את העקר, רק אם יוכל לו בכח יגבר לעמד על המשמד אחר הסליחות, בבית הכנסת או בביתו יושב ועוסק בתורה או בתחנות ובקשות כאשר תשיג ידו עד שעת התפלה, ואז יעמד כגבר ויתגבר להעביר שנה מעיניו ותנומה מעפעפיו, ולהתפלל בנחת ובכונת הלב, ואחר התפלה ובכל עת שיהא פנוי ימעט בעסק וירבה בעסק התורה ובלמוד ספרי מוסר, כאשר תשיג ידו, כי זה חובת גברא תמיד כל הימים כל שכן בימים האלה, אשר בהם בריות יפקדו להזכירם לחיים ולמות, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים, ויהרהר הרהורי תשובה ויצרף מחשבה טובה למעשה הטוב וירבה בצדקה יום ליום לקים קרא דכתיב, וחטאך בצדקה פרק (דניאל ד כד). וצדקה תציל ממות (משלי י ב), רדף צדקה וחסד ימצא חיים (שם כא כא). הן אלה קצות דרכי הרוצה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלח, ישמע חכם ויוסף לקח, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א) באור פני מלך חיים ויכתב בספר חיים טובים: 

ערך גוי

פלא יועץ ערך גוי

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי תרומות סוף פ''ח), שצריך לזהר שלא להכעיס אפלו לגוי קטן, כי עברתם שמורה נצח ומלכותיהו בתר אדניהו. ומיתי בירושלמי ברועה חזירים שהכוהו היהודים וסוף שנעשה מלך ולולא רבי יהושע שגמל עמו טובה היה רוצה לעשות כליה. וגם צריך לחוש אפלו ואם לא יוכל לעשות שום דבר, שמא ימצא אותו יחידי באישון לילה או באמצע הדרך והוא יהיה עם אחזת מרעיו ויכול לבוא לידי סכנה, הנה כי כן לא טוב להתקוטט עם גוי אפלו קטן ובזוי ושסוי כי לא תדע מה ילד יום ונמצא עובר על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). ואפלו אם יהא גורם קללה לעצמו לא טוב, שהרי אמרו (ב''ק צג ג) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, וכמו שכתבנו לעיל בערך ''ברכה'', אדרבה, יקדים שלום לכל אדם אפלו לנכרי בשוק, ואם הרחיב ה' את גבולו מתן אדם ירחיב לו ויתן מתנות כפעם בפעם לגויים לקים מה שנאמר (קהלת יא א) שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו. וביותר צריכים לזהר האנשים הקרובים למלכות ולממשלות שיגמלו חסד עם כל הגוים דנפישי להו שונאים מחמת קנאה כי תחשכנה עיניהם מראות את ישראל בגדלה וממשלה, ואם גם יהא גומל עמהם רעה בכח ממשלתו תהיה עברתם שמורה ויהיו נוקמים ונוטרים כנחש עד כי יבוא יומו שיצא ממשלתו ואין לך אדם שאין לו שעה, על כגון זה נאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה:

ובמה יתרצה האיש הישראלי שיהיו הכל אוהבים אותו ומבקשים טובתו ועומדים לו בשעת דחקו הלוא בעשות חסד ומתנת חנם עם כל הגוים, כי השחד יעור עיניהם. וכבר אמר החכם, לא ירבה בעיניך אלף אלפים אוהבים ולא ימעט בעיניך אויב אחד, כי אויב אחד יכול להרג למלך. לכן שומר נפשו יהא דורש שלום לכל גוי קטן וגדול, ואפלו אם הגוי הכהו או חרפו או גזלו וכדומה יכף ראשו ויסבל לכפרת עונות כי ה' אמר לו קלל, ובאותו פרק יברך על הרעה בשמחה רבה, ויאמר ברוך שלא עשני גוי. וכבר כתבתי לעיל שהגלות אלקים חשבה לטובה, ומה שאוכלים הגוים את ישראל יחשבה לו צדקה כדכתיב (ישעיה ס יז) ונגשיך צדקה. והכל לפי מה שהוא אדם ולפם מאי דאיכא למחש אפלו חששא רחוקה כי בודאי אם באנו להניח שיאכלו גם אכול את כספנו כל דכפין ייתי ויכול ואנחנו מה נאכל, רק כל ערום יעשה בדעת יברח מהתקוטט עם גוי כאשר יוכל שאת ויבקש רחמים מאת ה' שיצילהו מאדם רע ויהא אוהב שלום ורודף שלום ומרבה רעים, ובזה נחיה בגויים עד אשר ירחמנו עושנו וישבר על גלות מעל צוארנו וישכן ישראל בטח על ארצנו ועל נחלת אבותינו, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

ערך גלות

פלא יועץ ערך גלות

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד, יד) הוי גולה למקום תורה. והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מצוה על האדם שידור במקום אבותיו, וכצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ואי אפשר לאדם לעקר דירתו ממכון שבתו, אבל אם יארע שהכרח לעקר דירתו ממקומו על דרך מאמרם ז''ל (ב''מ עה, ב) מאן דביש לה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי. יבחר לו להיות גולה למקום תורה, שמבטח לו שבניו תלמידי חכמים, והוא גם כן ילמד את החקים ואת המשפטים וילך בדרך טובים. ויפה אמר רבי יוסי בן קסמא (אבות ו, ט) אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה, שאם ילמד דבר אחד טוב דיו. והן בכלל שהרוצה לזכות לכתרה של תורה ואינו מוצא במקומו ממי ללמד ישלחנו אביו או ילך לו לעיר של חכמים ושל סופרים ללמד תורה, ואל יחוש לא על הטרחה ולא על הפרידה ולא על ההוצאה, שהכל כאין נגד טובת היות זוכה לכתרה של תורה, ואפלו אם יש חכם בעירו לפעמים יותר יוכל ללמד בהיותו גולה לעיר אחרת, וכמו שכתבו התוספות (שבת ט! ב ד''ה הא לן) שכן היה מנהגן של ראשונים שבני ארץ ישראל היו הולכים ללמד תורה בבבל כדי להיות מישבים בלי טרדה:

וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נה, א) על פסוק (דברים ל יב) לא בשמים היא. שאם היתה בשמים היית צריך לילך אחריה. ולא מעבר לים. שאם היתה מעבר לים היית צריך לילך אחריה. ולו חכמו ישכילו האבות והבנים גדל טובת הזוכה שיהיו בניו בני תורה היו מוכרים כסותם ושולחים בניהם למקום תורה אפלו לסוף העולם. וסגלת התורה היא שנקנית יותר על ידי גלות וטלטול, ועל כן אמרו, צא ולמד. והכל לפי מה שהוא אדם, שבדורות הללו אם יש לו ממי ללמד במקומו בישוב יותר טוב שאל יזוז ממקומו כדי שתהיינה עיניו של אב פקוחות על ילדיו, ואם הוא נשוי שיהא שרוי אצל אשתו:

ואם יצטרך להיות גולה או בשביל התורה או שהולך בדרכים בעבור פרנסתו כדרך התגרים, טוב לגבר שיכון וישפך שיחה שיהא חשוב לו הדרך ההיא בשביל גלות ושהוא מקבל גזרת השמים באהבה להיות גולה לכפרת עוונות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (סנהדרין לז, ב) גלות מכפרת עון, ובלבד שישמר בדרך אשר הולך מכל דבר רע שלא יהא כמקנח מצד אחד ומלכלך מצד אחר. ואם לא יזדמן לו בגזרת שמים לילך בדרכים, יש שעוקר דירתו מבית לבית וחשוב גלות ויכון לזה, שהרי אמרו (פסיקתא דרב כהנא פכ''ט) שמה שאנו גולים בחג מבית לסכה הוא לנו לגלות מכפרת עון. ולזה יכון גם כן כשהולך מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש וקשה עליו מאד ביום סגריר ונושא הצנ''ה, או שיושב כל הלילה בבית המדרש ואינו מישב בישיבתו ובשכיבתו כמו בביתו, יקבל באהבה ויעשה בשמחה, ויכין שיהא גלות מכפרת עון. וכן בערבי פסחים שמפנים הבתים בעבור בדיקת החמץ ומושיבים את הבעל הבית בין תנור וכירים יקבל באהבה ויכון שיהא גלות מכפרת, וכל כיוצא בזה על כל דהוא דרך וטלטול שהוא מכרח לעשות בין לדבר מצוה בין לצרך פרנסתו יכון ויבקש שיהא חשוב לגלות מכפרת עון, כמו שאמרו (קהלת רבה ז כז) מה לי כל נפש מה לי מקצת נפש, כן הדבר הזה, מה לי גלות גדול מה לי גלות מועט, הכל עולה לחשבון, ובלבד שיכון לבו לכך ולקבולינהו באהבה רבה:

והנה ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו, גלות לא הניח מדה טובה לישראל. והם אמרו יאה גלותא לישראל. ואני אומר פשר דבר, שגלות הנפש לא טוב לישראל וראוי למי שיש יכלת לברח ממקום שמכבידים עלם על ישראל בדברים הנוגעים אל הנפש, כגון שיש מקומות שאין מניחים לשא אשה לאיש עד שימות נשוי אחר מן העיר, או שיש מקומות שנוטלים את היהודים בעל כרחם ומוליכים אותם להיות בעלי מלחמה והם מכרחים לצאת ממדת יהידות, וכהנה גזרות קשות ומנהגים רעים שיש בקצת מלכיות, מי האיש אשר יש יכלת בידו לעקר דירתו ולברח משם ואינו משתדל לעשות כן עתיד לתן את הדין, כי יותר ראוי לברח ממקומות אלו ממי שבורח ממקום אשר ילך דבר ומגפה בר מנן, ואם אין יוצאים בשביל ממונם גם ממונם אבד כמאמרם ז''ל (סנהדרין קיב, ב) מי גרם לצדיקים שידורו אצל רשעים, ממונם, לפיכך ממונם אבד. שמע מנה שכן ראוי להיות גולה ובורח מעיר שיושביה רשעים אם אינו יכול לתקן ואין בידו למחות פן יספה בעון העיר ופן יכוה בגחלתם:

אבל בדברים הנוגעים אל הגוף יאה גלותא לישראל, ולא טוב לגבר לדור בערי איטליא וערי אדום וכדומה, שמחמת החרות אין אדם יכול למחות ביד עוברי עברה ואין רשות לדיני ישראל לדון בין איש ובין רעהו, אלא הכל דנים בדיני דחצצתא ואין כח ביד חכם לענש, הנה כי כן וישמן ישרון ויבעט ואיש הישר והמעקל בעיניו יעשה באשר אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. והיותר רעה חולה דלא קפדי אזנות והם פרוצים בעריות והגויות הולכות בגלוי ובפריצות ויש קבות של זונות ומתוך כך ישראל היושבים ביניהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם:

וכן יש רעה חולה בערי אדום שגדול הזקן חרפה היא להם ומתוך כך ישראל היושבים ביניהם יש ויש הרבה שמשחיתים זקנם בתער, הואיל ונתנה רשות למשחית אין מבחין בין תער למספרים או פשטא. וכהנה רעות רבות שנמשכות מן החרות ומנהגים רעים כגון טרטיאות וקרקסאות וקרבות דעריות יד ליד לא ינקה רע. לא כן במלכות ישמעאל, שדגל התורה תרום קרנה, על פי התורה יחנו ועל פיה יסעו, ויש כח וחיל ביד החכמים וביד מנהיגי הקהלות לשבר מלתעות רשע ולהעמיד הדת על תלה, והם גדורים בעריות, וקפדי טובה אזנות, וגדול הזקן חשוב אצלם. אף על פי שיש קצת גלות, שאיש נכרי מכה איש עברי באבן או באגרוף ומכבידים עלם במסים וארנוניות ויאכלו את ישראל בכל פה בעלילות רשע, ולפעמים שרי הארץ מכין וחובטין שלא מן הדין ואוסרין ומניחים אותם להיות אסירי עני וברזל ומפחידים אותם בפחד גדול וכהנה רעות, על כל פנים יאה גלותא לישראל, שמתוך כך הם מענים ומדכים ונושאים עיניהם כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים כדרכן של ישראל שנמשלו לאילה כדאיתא במדרש (ב''ב טז ב) מה אילה אינה יכולה לילד עד שבא נחש ונושך את רחמה, כך ישראל אין חוזרין בתשובה אלא על ידי מלך קשה:

וכבר אמרו (שמו''ר כא ה) ופרעה הקריב (שמות יד י) שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. ואמרו (מגילה יד, א) גדולה הסרת טבעת שהסיר אחשורוש ונתן להמן יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. וכן יהיה באחרית הימים, שאם לא יחזרו ישראל בתשובה מעמיד עליהם הקדוש ברוך הוא מלך שגזרותיו קשים כהמן ומחזירן למוטב ומיד הם נגאלים. ומה גם שלפי הגלות והשעבוד כך יש ברור ניצוצי הקדשה, דכתיב (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ. וזה פרשו המקבלים עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח ט) שמה ששולט אדם דקלפות באדם דקדשה הוא לרע לו, שמברר ממנה ניצוצות הקדשה. הנה כי כן הינו דאמר, רחמנא, או בטולך או בטולא דבר ישמעאל. (גיטין יז א) תחת ישמעאל ולא תחת אדום:

והן אמת שהאיש אשר הוא ירא את ה' מנעוריו ימצא עזר כנגדו להיות עובד אלקים בערי אדום, כי יש עת לכל חפץ ואין דבר המטריד, והרוצה להיות עובד את ה' יכול לעבדו בכל מקום ולהיות נשמר מכל דבר רע ושם נכר העובד מאהבה, אף על פי כן ראוי לאדם שלא לקבע דירתו שם, אדרבא, ראוי להשתדל אם יוכל לעקר דירתו משם, שאף על פי דידע אנש בנפשה כי ירא ה' הוא וסר מרע, מי זה ערב שיהיו צאצאי מעיו כמותו ואם חס ושלום לדורות הבאים איזה מזרעו יצא מן השורה דם זרעיותיו תלוי בו, ולפחות יעקר את זרעו לערי טורקיא קדם שישרישו בשרש פורה ראש ולענה, כי גם זו רעה חולה יש בערי אדום שמלמדים את בניהם חכמות חיצוניות, חכמת הפילוסופיא, אשר הנמשכים אחריה הם מינים ואפיקורסים ועליהם נאמר (משלי ב יט) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. והן אמת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מז א) חן מקום על יושביו, והכל מפלאות תמים דעים אשר פזר נתן לישראל איש איש במקומו אשר המה חונים, אבל מכל מקום האיש אשר נפקחו עיניו ונתן לב לברר מקום הראוי להתישב ויש יכלת בידו לעקר דירתו, יברח לו ויבחר מקום היותר טוב לו ולזרעו לעבודת השם יתברך:

וראוי לנו אפלו במקום שיש חרות מקשי השעבוד להכיר בעצמנו שאנו שבויים דוויים וסחופים ונחלתנו נהפכה לזרים ועבדים מושלים בנו, ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות בנויי המלבושים ובנינים מפארים, ושלא להרבות בשמחות וגיל, ושלא להרים קול שירות בתפים ובמחולות. ואף מי שהרחיב ה' את גבולו לא יתראה בפני גויי הארצות, כי קשה כשאול קנאה שמקנאים אמות העולם על ישראל, והמעט שרואים תחשכנה עיניהם מראות ונדמה להם הרבה, ולכן יהיו האנשים והנשים צנועים ולא יתראו עשרם ותכשיטם בפני הנכרים, וכשבונים בתים יעשו מבחוץ באפן שיהא נראה כסכה בכרם. וכן ראוי להשמר אפלו מישראל ממראית עין ולחוש מאד לרעת העין הרע כי רבה, וכל שכן בפני הנכרים. וידוע כמה שמדות וגרושין ורעות רבות עברו על נפשנו מחמת קנאת הגוים מתוך שלא היו נזהרים שלא להתראות, כמובא באברבנאל שבגלל כן נקרא שמו אברבנאל שהיה לאשתו טבעת טובה עד שכל רואיה אמרו ''בראבו אניליא'', וזה גרם גרוש ספרד, ויעקב אבינו אמר לבניו: למה תתראו (בראשית מב א). וראוי לנו לכף את ראשינו כאגמון ולקבל הגלות באהבה ולהיותנו נחלים על שבר יוסף שאפלו אם נחת שלחננו מלא דשן, אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ואיך נשיר על אדמת נכר. וכתיב (הושע ט א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ואמרו רבותינו ז''ל (ברכות לא א) שאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אבל עתה ראוי שנהיה דוויים ונשברי לבב ונדכאים בזכרנו את ציון ורעות רבות שגרמנו ורב טוב שאבדנו, וראוי שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונכנע מאד, ובזה יתעשת האלקים לנו ויחיש לגאלנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן: 

ערך גזל

פלא יועץ ערך גזל

ידוע חמר עון הגזל עד שאמרו (סנהדרין קח, א) שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. וכל זמן שגזל בידו אין תפלתו נשמעת (שמות רבה כב ג) ומאכילים אותו לעולם הבא גחלי רתמים וצריך לחזר בגלגול כדי לשלם. והודעתי הן כתיב בקנטרס אורות אילים (דף קיג) מעשה נפלא שארע בימי הרב ישראל בעל שם טוב שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ויש שכתבו על מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (יומא פה, א) שעל עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. שרצונם לומר שאפלו עברות שבין אדם למקום אין נמחלין עד שישיב את הגזלה וירצה את חברו (ועין במה שנכתב לקמן ערך ''תשובה''). וחבל על דמשתכחין שנעשה להם הגזל כהתר מחמת שעשו לו שנוי השם, ובשם חריפות וחריצות והשתדלות יקראוהו, ונותן הודאות לאל על אשר עשה והצליח:

וכמה מיני גזל הם שדשו בהם רבים נזכיר מקצתם, השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבוא ברכת טוב. זה יצא ראשונה, מנהג רע ומר שנמצא בעולם, שהאיש אשר מטה ידו ואין לו נכסים רבים כרצונו או שנתרושש לגמרי, מה עושה, הולך לערי אדום, כגון וינ''א, ויניצי''א, ליפסיק''ה וכדומה, ולוקח סחורה מרבה בהקפה על מנת שלא לשלם או לוקח מבני עירו ואחר כך מראה שנשבר, ועל ידי שחד לשופטי ארץ עושה מה שרוצה ואחר ימים על כרחם שלא בטובתם מתרצים הבעלי חובות לעשרים למאה או שלשים למאה, ואם יאמרו על איש אחד שיוצא באצצע הדרך וגוזל את העוברים בשם לסטים יקרא ואחת דתו להמית אלבא דכלי עלמא, וכשנדקדק עושה אלה גרע טפי מהלסטים הזה מכמה פנים. א' שמהלסטים אדם יכול להשמר. ועוד, שהלסטים לא קבל טובה מזה האיש שגזלו, אבל כשלווה רשע על מנת שלא לשלם נמצא שהוא כפוי טובה ומשלם רעה תחת טובה לאיש אשר האמינו וגמל עמו חסד והלוהו, וכתיב (משלי יז יג) משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. ועוד, שהלסטים אינו גונב אלא ממון וזה גונב ממון ודעת הבריות. ועוד, שנועל דלת בפני לוים ובהדי הוצא לקי כרבא (ב''ק צב, א). ועוד, שהלסטים אם יתפסוהו שלם ישלם ויהא לוקה ומשלם, לא כן זה שבכח שופטי האליל ליכול ולחדי ממון חברו ויעשה מה שלבו חפץ והבעל חוב יראה וכעס שניו יחרק ונמס ואין לו מושיע רק ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש (משלי כב כג). ומעיד אני שהרבה אנשים ראיתי שעשו כזה ונתקים בהם מקרא שכתוב (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואפלו מה שהיה בידם נאבד מהם, כי כך היא המדה, בא זה ואבד את זה, מלבד ענשו השמור לו לעולם הבא:

וידוע שגזל הגוי חמור מגזל ישראל, שנלוה עמו גם עון חלול השם החמור, וכתבו המקבלים שישראל הגוזל את הגוי גורם שהשר של הגוי יגזל שפע מהקדשה אל הקלפה, ונהי דקימא לן (שו''ע חושן משפט סימן שמח סעיף ב) טעות העכו''ם מתר, אבל אסור להטעותו, ואפלו למכר לו נבלה ולומר לו שהיא שחוטה או לתן לו מעות מזיפות ולומר לו שהן יפות או לערבם עם טובים וכדומה, הכל אסור וגזל גמור מקרי. ויש מין גזל אחר שנמצא בין השתפים כשהאחד קמצן מלהוציא הוצאות בביתו בא רעהו ונותן לאשתו שלא מדעתו והוא לוקח כנגדו, הרי זה גוזל וחוטא ולא לו. יש דרך ישר לפני איש וביותר הדבר מצוי בין הנשים לתן צדקה או מתנות או להוציא הוצאות שלא מדעת בעלים, וגם זה גזל מקרי. שואל שלא מדעת גזלן הוי (ב''מ מא א). והרבה כשלו בענין נעלים וספרים וכדומה. מה מאד צריך לזהר ולשקל בפלס שלא לקבל ושלא לאכל מאיש אשר אכל ושתה יאמר לו ולבו בל עמו, או דאוזלי מוזיל גבה משום כסופא, דאיכא סרך גזל (ספר חסידים סימן שטז). ויש חברת רעים שנוטלים מחבריהם בתורת מתנה או בזול על כרחם שלא בטובתם של בעלים, והוא גזל גמור ונוסף גם הוא שעוברים על לאו דלא תחמד:

האמנים ובפרט מלמדי תינוקות אם אין עושים מלאכתם באמונה, ידם במעל וגזל יש בידם:

כתיב (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, והן בעון יש הרבה בנים המתפרצים אשר לא אמון בם וגוזלים אביהם ואמם. ואשר לא שת לבו ונכשל בגזל אביו ולא שאל ממנו מחילה, יתקן בהתפיס עם א חיו:

מה מאד צריך לזהר בגזל דרבים שנמצא שמרבה עברות כמנין האנשים אשר גזל מהם, ואם אפלו בגוזל את היחיד קשה להשיב גזל הנאכל על אחת כמה וכמה הגוזל את הרבים שקשה תשובתו, ולכן צריך לזהר מאד. ואותם שחיבים לתן לקהל מסים וכדומה ופורעים במעות רעות ומפסידים את הרבים גזל הרבים בידם. וכהנה רבות רבו סעיפי וענפי הגזל ודרכי התר דמורה לנפשה האיש ההולך אחר עצת יצרו ואשר לא יבוא לדרש אלקים ולשמע בלמודים:

וכן יש גזל שאינו גזל בדיני אדם אבל הוא גזל בדיני שמים, כגון התוקע עצמו לדבר הלכה לדון עם חברו בדין תורה ולגבות ממנו ממון על לא חמס בכפיו, רק כי עינו הטעתו וגרם נזק לחברו, אך לא במרד ולא במעל רק בתם לבבו ובנקיון כפיו כאדם העושה בשלו, ואף אי מדינא חיב לשלם כל כי הא, אין רוח המקום נוחה הימנו ועושה אלה למס מרעהו חסד ועובר על ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, ועל כגון זה אמרו (ערובין סה ב) אדם נכר בכיסו. ולפי חמר אסור הגזל וקשי תשובתו שהרי אמרו (ב''ק קיט, א) הגוזל את חברו אפלו שוה פרוטה כאלו גזל ממנו נפשו ונפש בניו ובנותיו, וכל זמן שהגזל בידו אין לו כפרה עולמית, וקשה להשיב גזל הנאכל (חולין פט, א). הנה כי כן האיש הירא את ה' יזהר וישמר מאד מכל דהוא אסור גזל בכל אפן שיהיה, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ואפלו אם דחיקא לה שעתא טובא והנושים נוגשים בענשים קשים, לא מפני זה יפשט ידו בגזל חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד יא) כי ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: 

ערך גאולה

פלא יועץ ערך גאולה

גאולה תהיה לנו במהרה בימינו אמן, כן צריך להאמין באמונה שלמה, וזה מעקרי הדת, והיא אחת מן השאלות ששואלין ליום הדין: צפית לישועה (שבת לא א, סנהדרין ה א) (וכמו שנכתב עוד בערך ''צפוי''). ומסימני המאמין ומצפה לישועה הוא שעל כל דבר שמדבר למרחוק אמור יאמר, הקדוש ברוך הוא יצמיח קרן ישועה מקדם, וכן שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרוחים בציורים ופטורי צצים בארץ נכריה, כי מי שהוא נכון לבו בטוח יושב ומצפה מדי יום ביומו כי קרוב יום ה' שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה' מקום מקדשנו, ולא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה, ומה גם כי ימינו כצל עובר וגרים אנחנו בעולם הזה. ומאחר כי חיי אדם בעולם הזה הבל המה ובין ברכות הטובה ובין כי יבואו ימי הרעה הכל אחד, כי האדם לא ידע מה הוא טוב ואין טוב לאדם בעמלו רק כשעושה נחת רוח ליוצרו, על כן אין מן הראוי להתאוות אל הגאלה בשביל לנוח ולראות טוב, רק לעבד את ה' ובשביל כבוד שכינת עזנו וכבוד אבינו שבשמים, כי גדול צער השמים עד מקום שאין יד שכלנו מגעת זה כל פרי מעשינו ותפלתנו, וזה כל האדם: 

ערך גר

פלא יועץ ערך גר

כתיב (דברי הימים א כט): גרים אנחנו על הארץ, וכתיב (תהלים לט יג) כי גר אנכי עמך. וזה כלל גדול בכל היהדות שלא ילך האדם אחר המותרות ולא יקפיד על המאכלים ולא על המלבושים ולא על דירה נאה, אלא כאורח נטה ללון בדרך כך יתרצה בכל הבא לידו, וכל מגמתו תהיה על העולם הבא כי שם ביתו. ואפלו מה שילך אחר עניני העולם הזה תהיה מגמתו להיות לו הכנה להשיג ארחות חיים וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב, יב) ובל יוסיף על מה שהוא מכרח לצרך חפצי שמים. ואל ישיאנו יצרו במשאות שוא ומדוחים אף על פי כי כן דרכו של יצר הרע שמראה כל המותרות כאלו הם הכרחים גמורים לעבודת השם יתברך, אבל צריך דעת יתרה להבחין בין הכרחי למותרות ושלא לילך אחר עצת יצרו עד בוא רעהו יצר הטוב וחקרו:

והן אמת שכתבו הפוסקים (שו''ע יו''ד סי' קנט, סעיף א) לענין מאי דקימא לן דאסור להלוות לגוי ברבית אלא כדי חייו, שעכשו הכל כדי חייו שרבו המסים וארנונות והנדניאות ושאר הוצאות, אבל אני אומר שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו (מכות י ב). מי שעושה מלאכתו קבע ויגע להעשיר בתחבולות ובדעת חדרים ימלאו, הקדוש ברוך הוא מזמין לו הוצאות שיהא מוציא הרבה, ואז חושב יפה עשיתי שטרחתי בעשר אצבעותי להרויח הרבה שאם לא כן מהיכן הייתי מוציא ההוצאות הללו. ולא ידעו תועי רוח שאם היה מרויח מעט גם הקדוש ברוך הוא היה מזמין לו שתהא הוצאתו מועטת. ואם ירצה האדם לעשות תורתו קבע רב היום ומלאכתו עראי, מבטח לו שלא יחסר לחמו די מחסורו אשר יחסר לו, שכבר הבטיח שהוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וכתיב (תהלים קמה טז): פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומה שסובל האדם טרח וצער ועמל עד שלפעמים נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא, הכל הוא בשביל שרוצה לילך אחר המותרות ותענוגות בני אדם הן הם נגעי בני אדם, וזו היא כל רעת האדם אוכל פרות בעולם הזה, עמל וכעס משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים (שם קכז ב), והקרן קימת לעולם הבא, שהמטבע של עולם הזה בטל ואכלו את חקם על העונות ופשעים ובטול תורה ומצוות וכדומה:

ואבינו הראשון יעקב בחיר שבאבות לא שאל מאת ה' אלא לחם לאכל ובגד ללבש, וכבר אמר התנא (אבות ו ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. והן אמת שבדורות הללו אין אדם יכול להוכיח לחברו על דבר זה ולומר לו ראה דברי התנא שאמר פת במלח לא פת בבשר וכדומה, ואמר ומים ולא יין, ועל הארץ לא על כרים וכסתות טובים וכדומה, שאם יאמר אדם לחברו רישא דמתניתין יקרא לו סיפא דמתניתין ויאמר לו, ואם אתה עושה כן. ועוד מענה בפינו, שהתנא ממשפחת בריאים היה, אבל עתה לא נוכל לאכל פת במלח אלא פרוסת המוציא בלבר, לכן צריכים לנו שאר תענוגים כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. וזה אמת לפי מה שהרגלנו נעשה לנו הכרחי, על דרך שאמרו (כתובות סז, ב) די מחסרו אשר יחסר לו (דברים טו ח) אפלו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אבל זה אין הקדוש ברוך הוא נותן לאדם אלא לפי מעשיו, שאם זוכה נותן את אכלם בעתו שכל אחד לפי מה שהרגל הקדוש ברוך הוא מזמן לו באיזה אפן שיהיה או שירויח די מחסורו או מן הצדקה, כעבדא דמיתי בש''ס (שם) באותו עני שהיה רגיל לסעד בתרנגלת פטומה ויין ישן, עין שם, אבל אם אין לו זכות תולה כדי שיתנו לו למותרות והוא מוציא הוצאות במותרות, ימצאוהו רעות רבות וצרות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיד א) דאכל אליתא טשי בעליתא, דאכל קקולי (דהינו עשבים) אקיקלי דמתא שכיב. ואמרו (שם) אכל בצל ושב בצל, ואל תאכל תענוגים ויהיה לבך רודף עליך:

וביד האדם להרגיל טבעו מעט מעט להסתפק במועט ולהיות מצטמק ויפה לו, ואם הוא מצטער כך היא חובתנו וכך נאה לנו לחיות חיי צער על התורה ועל העבודה ועל חרבן בית המקדש ובטול תורה ועבודה ועל רעות רבות שגרמנו בעונותינו, ולכן אפלו אם הרחיב ה' את גבולו לעולם יהיה מצטמק ויפה לו. צא ולמד מאבותינו הקדושים, שכל ימיהם היו גרים עלי ארץ ולא פנו אל תענוגות בני אדם, רק לעולם היו יושבי אהלים בלי כל בית, ובנקל היו נודדים ממקום למקום. וכשבקש יעקב לישב בשלוה, תכף קפץ עליו רגזו של יוסף (רש''י וישב לז ב). כל שכן אנן יתמי דיתמי המלאים עונות, שאם נבקש תענוגות נאכל עולמנו בחיינו, חס ושלום, ומה נאכל לעולם הבא. ונהי שאמרו (ערובין נד, א) אם יש לך היטב לך, זהו שלא למעט מההכרחי לפי מה שהוא אדם לפי המקום ולפי הזמן, אז אם יש לו הרשות בידו להוציא הוצאות כפי צרכו, אבל אם אין לו אין ראוי להיות יגע להעשיר כדי להוציא הוצאות מרבות, ויותר טוב שירויח קמעא ויוציא קמעא כעובר ארח, ולא ירבה טרח להיות כקרח, כי גורם לו להיות מכאן ומכאן קרח. אבל מי שהוא כגר בעולם הזה יבנה לו בית נאמן לעולם הבא, כי יהיה אהוב למעלה, שהרי בשלשים וששה מקומות צותה תורה על אהבת הגר והקדוש ברוך הוא כביכול הוא הראשון שמקים כל התורה כלה והוא אוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וביד כל אדם לעשות עצמו גר בארץ כאשר יהיה נכנע כנפש הגר ולא יבקש ללכת בגדולות ובנפלאות:

ומאחר שכל כך צותה תורה על אהבת הגר, כי יקרה שיבוא גר צדק ראוי לרחם עליו במאד מאד ולהעניקו בממון ולבקש לו מנוח אשר ייטב לו ולפיסו בדברים טובים, אף על פי דחשיד טובא שיחזר לסורו הרע כאשר עינינו רואות, לא מפני זה יהיה העושה טובה עמו תוהה על הראשונות, חס ושלום, ולא יהא מושך ידו לעשות טוב עם גרים אחרים, כי אין לנו אלא לראות באשר הוא שם ולקים מצות יוצרנו, ואם אחר כך יצא לתרבות רעה איהו ניהו דאפסיד אנפשה, ושכר מצוה עומדת לעד:

ובכלל מצות אהבת הגרים הוא לעזר ולסיע לאיש הנודד ממקומו והוא גר בארץ נכריה, ולאו דוקא גר צדק, דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וזיל בתר טעמא דכתיב (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. הרי בהדיא דקרא משתעי על מי שהוא גר בארץ נכריה בלי רע ואח ואין לו מכיר ורוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה, ראוי לרחם עליו ולקרבו ולהיות עמו אוהב ורע ולעזרו ולתמכו בכל הבא בידו, ובזה מקים מצוה רבה זו.

וביותר יגדל המצוה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והם מתדכאים הרבה שאין יכולים להגיד צערם ולהראות ערכם, כי יש גם כן בעלי תורה אבל אין להם פה לדבר ומסוה הבושה על פניהם ואין להם מצח להרים ראש, על אלה ראוי לרחם ביותר ולמצוה רבה תחשב, לא כאשר יש רבים מעמי הארץ אומרים שהספרדי ילך אצל ספרדים ואשכנזי אצל אשכנזים וכל מין ירחם על מינו כאלו אנו שתי אמות חס ושלום, בודאי שהאומר כך חרף מערכות אלקים חיים כי חרפה היא לנו בני ישראל גוי אחד בארץ שנפרד איש מאחיו, כי כלנו בני איש אחד נחנו, אל אחד לכלנו, אב אחד לכלנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגד איש באחיו. ואם הלשונות לארצות הם מחלקים מה בכך, ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חלוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסיע למי שהוא מלשון אחר מטעם מצות אהבת הגר כדבר האמור. והמרחם מרחמין עליו מן השמים, ישלם ה' לעושה הטובה שבעתים: 

ערך נבלות הפה

פלא יועץ ערך נבלות הפה

נבלות הפה ידוע חמר שבו עד שאמרו (שבת לג, א) שכל המנבל את פיו אפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, בר מנן. וכתיב (ישעיה ט טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת אלמנתיו לא ירחם. כי וכל פה דבר נבלה וכו'. ואמרו (שבת לג, א) שמעמיקין לו גיהנם. וגם השומע ושותק נושא עוון וענוש יענש, דכתיב (משלי כב יד) זעום ה' יפל שם. וכזאת וכזאת האריכו רבותינו זכרונם לברכה בענש המדבר נבלות הפה. והן בעוון, חטא זה מצוי בין הנבלים כי נבלים הם ונבלה ידברו, והשומע יצחק להם במקום שהיה לו למחות בידם, אוי להם מיום הדין:

ואגיד לדור אשר שמעה אזני. מעשה שארע בימינו באיש אחד שהיה בדחן והיה מרבה בשחוק וקלות ראש בשמחת מרעים, והיה מדבר נבלות הפה וכדומה, מדברים הגורמים שחוק וקלות ראש ושמחה לריקים ופוחזים. ויהי היום כאשר קרב קצו והיה שכיב מרע ומתעלף כמה ימים, ויהי בחצי הלילה פתח את עיניו כברקים ועמד והתחיל לעזק מרה, אוי וי, אוי וי, מה בא עליו, והעומדים עליו רעדה אחזתם והתחיל לומר להם, הלא תראו דמות אנשים שחורים וצורות משנות, שמראים לו נאדות נפוחים מלאים אש להריק לתוך פיו ושלשלאות של ברזל, וכהנה דינים קשים מכינים לו על אשר הרבה שחוק וקלות ראש ודברי נבלות, והיה צועק צעקה גדולה ומרה. ויהי היום ויודע הדבר בתוך העיר והיו מרבים העם לבא ולכלם היה מגיד כדברים האלה בקול צעקה גדולה, וכשהיה נכנס איש שעשה כמעשהו, היה אומר לו, גם אתה כמוני עשית גם עליך יעבר כוס. וכשהיה נכנס מי שראה ושתק וצחק, היה אומר לו, זכור אתה ביום פלוני ששמעת אותי דובר נבלה וליצנות, ובמקום שהיה לך להכות בסנדל על פני, שתקת וצחקת, גם עליך יעבר כוס כזה. והיה צועק מרה ומגיד הדינים קשים שהיו מראים לו, ונמשך בזה שלשה ימים ושלשה לילות, עד שלבסוף הניח ידיו לתוך פיו, ופער פיו לבלי חק והיה צועק, השליכו השליכו אש, ומתוך כך יצא נשמתו, ונתעוררו כל העם בתשובה. לזאת יחרד כל לב:

והן בכלל נבלות הפה שירי נכרים, שכל דבריהם, דברי עגבים ונבלות הפה, ומטמאים את הפה ונעשית חתיכה דנבלה, ואיך יקרב לשרת את ה' בכלי מטנף מלא צואה, על זה נאמר (תהלים נ טז): ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, חס ושלום. לכן שומר נפשו ירחק מהן ומשמיעתן כי פגיעתן רעה, ושומר פיו ולשונו ואשר במושב לצים לא ישב שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), ועל כל פנים לא ישתק ולא יחשה מטוב, השומע ישמע עליו תבא ברכת טוב: 

ערך נשים

פלא יועץ ערך נשים

נשים חיבות במצות שלא הזמן גרמא כאנשים (עי' קידושין כט, א), ויש מצוות שאף על פי שהזמן גרמא חיבות, כגון קדוש שבת ושלש סעדות ומקרא מגלה וכל המצות הנוהגות בליל פסח, ומזהרות בכל האזהרות שמזהרים האנשים. ועתה הן בעון רבות בנות אין מקימות אפלו מצוות שהן חיבות, כגון ברכות הנהנין וברכת המזון ותפלה וקדוש היום ומצות נטילת ידים ושמירת שבת, ומרבות באסורים מחמת שהן דברניות וצרות עין ופלגניות וכל מום רע בהן, עד דאתנח סימנא, סדר נשים סדר נזיקין. וגם יש מכשילות את הרבים באסור מראית עין והרהורים רעים וכהנה רעות:

ויש מקלות באסורין מחמת שדעתם של נשים קלה ולא דעת ולא תבונה בהמה, ואינן בקיאות בברכות ותפלות ובסדר עשית המצוות כדת מה לעשות, ואינן יודעות מה הן האסורין וחמר שבהן, ואין הפה יכולה לספר גדל המכשלה אשר תחת ידן, ולא במרד ולא במעל, חס ושלום, כי במה שיודעות הן נזהרות יותר מן האנשים, ומה שמקלות ונכשלות הוא מחמת חסרון ידיעה, ה' הטוב יכפר בעדם, אבל אין זו דרך מוציאתן מידי עברה, וחובה מטלת עליהן ללכת לעזרת נשים ולהשגיח מן החלונות, להציץ מן החרכים לשמע בלמודים, ואשה רעותה תלמד ליראה את ה'. ובהיותן יחד במקום לשורר שירי עגבים ובמקום לדבר לשון הרע ונבלות הפה וליצנות ושאר דבורים אסורים כמנהגן הרע, תדברנה נסח תפלות וברכות וכיצד סדר עבודת ה', וכיצד הסדר הנאות עבד את בעליהן ולגדל ילדיהן ולהרבות בשלום הבית וכדומה, ותקח כל אחת מלמד או מלמדת שתלמד אותה נסח תפלות וברכת המזון בקצור וברכות הנהנין. וזו חובה מטלת על הבעל להוציא הוצאות על אשתו ואב על בתו. ומה טוב אם תלמדנה מלאכת הכתיבה שאז בנקל תוכלנה ללמד הכל:

וגם כן חובה מטלת על האיש להוכיח במישר בחך מתוק את אשתו ואת בנותיו והנלוות אליו ולהמשיכן מכל סדר נזיקין ושתהיה כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), צנועה, צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), ובזה אשה יראת ה' היא תתהלל (שם לא ל). (ואם יהיה אלקים עמדי יש את לבבי לסדר קנטרס לנשים בכל דינים השיכים אליהן ונסח תפלות וברכות, הכל בלעז. ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לזכות את ישראל, אמן כן יהי רצון):

וביותר צריכות לזהר נשי התלמידי חכמים מכל נדנוד אסור, לפי שמהן ילמדו להקל באסורין ואיכא נמי חלול ה', וכן צריכות להתנהג במדות טובות וישרות ביתר שאת, שתהיה צופיה הליכות ביתה, ושלא תקפיד כלל על יופי המלבושין ותכשיטין, כי דיה שיש לה חלק בתורת בעלה, אשר יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, רק שתהיה עזר לבעלה לעבד את ה' ולעסק בתורה ואל תטרידהו בשאלותיה, ותקום בעוד לילה ותעשה הכנה, ותהיה אשה מספרת עם בעלה, קום קרא אל אלקיך. וכל מגמת האשה תהיה לעזר את בעלה על התורה ועל העבודה, ותמסר נפשה על זה בנעם שיח וחן וכבוד. וגם על בניה תפקח עיניה כי חובה מטלת עליה ביותר מאחר שהיא נמצאת בבית, ועוד שזה חלקה. והני נשי במאי זכין, באקרויי גבריהו ובניהו וכו', ובזה זוכות לגדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים (ברכות יז, א) כי גדול המעשה יותר מן העושה: 

ערך חתן

פלא יועץ ערך חתן

אמרו רבותינו ז''ל (ברכות ו, ב) כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו את אשר בכחו לעשות יעשה לשמח חתן בעשות מה שנראה לו שהוא רצונו, כגון לשורר לפניו ולדבר לפניו מלי דבדיחותא וכדומה מלתא דלית בה בטול יראת הבורא. אבל לא תהא כזאת בישראל לשורר שירי עכו''ם ושירי עגבים ולדבר דברי נבלות ודברי לצנות בשביל לשמח חתן, מה תועלת יש אם ישמח לב החתן ונפשו עליו תאבל באשר מכעיס את בוראו:

ועקר שמחת חתן תהיה כאשר יודיענו מה שגלו לנו רבותינו ז''ל שהנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו (ירושלמי בכורים כ''ג, ה''ג ועי' רש''י בראשית לו ג) שעל כן עת לחננה על נפשו שיזהר וישמר שלא ישוב עוד לכסלה. ויאמר לו, ראה חבתך לפני המקום שמוחל לך על כל עוונותיך, והוא אמר שאתה דומה למלך שהכל חיבים בכבודך ורוצה בשמחתך וצוה עלינו מאד לשמחך. שמח בחור כי זה היום עשה ה' שתשמח בו וזה היום הולך ולא ישוב, דמי להלולא, אי אפשר שלא לשמח שמחה של מצוה על רב הטובה שעשה לך ה' שהגיעך לזמן הזה וברא בשבילך ששון ושמחה, והוא בעצמו משמח החתן עם הכלה והדברים עתיקים, ומי יתן וידענו מהו רצונך ובמה נשמחך. כזאת וכזאת כל אשר ככחו לעשות יעשה לשמח חתן. והנשים ישמחו את הכלה:

ומצינו גדולי עולם (כתובות יז א) שהיו מרקדים לפני הכלה לפי שלא היה בהם יצר הרע, אבל עתה לא נתנה רשות להתערב אנשים ונשים אפלו בשעת מיתה, חס ושלום, כל שכן בעדן חדוה שאם יהיה תערבת אנשים ונשים השטן מרקד ביניהם ונפיק חרבא ושמחה לתוגה יהפך, חס ושלום. אלא החתן יושב בין האנשים והכלה בין הנשים בל יראו אלו עם אלו. ואמרו (ילקו''ש מלכים ב רמז רלב) על איזבל שכשאכלו אותה הכלבים לא שלטו בראשה וידיה ורגליה, לפי שהיתה יוצאת לקראת כלה ומרקדת ומטפחת לפניה. ולכן כל אדם יקל מעט בכבודו לכבוד שמים וישמח חתן וכלה ובזה ישמח בעושיו וישב בכלה:

ומנהגן של ישראל תורה שעושים חתני תורה בכל שמחת התורה וזמן שמחה הוא לכל ישראל, ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לגמרה של תורה. וכן המרבה לשמח ובפרט בעת שעושים השבע הקפות מנהג חסידים ואנשי מעשה לפזז ולכרכר לפני הספרים בשירות ותשבחות ושמחות וגיל, והיא סגלה נפלאה לזכות לו ולזרעו לכתרה של תורה. ומנהג החתנים להרבות קצת בסעדה ולשמח עם אחזת מרעיו שמחה של מצוה ובודאי מצוה רבה היא, וצריכים מנהיגי הקהלות לתקן תקנות למעט בהוצאות כדי שלא יברח ויוכל כל אדם עשות, כי ראוי לכל אדם לעשות גם את זאת פעם אחת בחייו. אך אלו דברים שאין להם שעור שלא יהא מצוה בעברה ובמקום גילה שם תהא רעדה, וחס להו לזרעא דישראל ביום שמחת התורה לעבר על התורה, חס ושלום, רק ישמח ישראל בעושיו על פי התורה במדה ובמשורה, ובזה יזכו לכתר תורה, ולראות בבנין בית הבחירה, שיבנה במהרה בימינו אמן: 

ערך חשק וחיבה

פלא יועץ ערך חשק וחיבה

חשק וחבה צריכה רבה לכל דבר שבחובה, לתורה ולתעודה ולכל מדה ומדה, והוא דבר המסור ללב וצריך סיעתא דשמיא, כי ידענו שכך היא חובתנו לעבד את בוראנו בחשק וחבה ושמחה רבה, אבל מה נעשה שאין לבנו מתעורר לכך ומעוט ערכנו וקצר השגתנו הן הנה היו בעוכרינו, וגם חטאתינו מונעים הטוב ממנו שחשכו עינינו מראות מה המצוה מה רב טובה ומה יפיה, ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו בהיותנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ורב טוב הצפון אפלו על מצוה קלה דקה מן הדקה. צא ולמד מנבוכדנאצר הרשע שזכה לכבוד גדול ומלך בכפה על ארבע פסיעות שפסע לכבוד השם יתברך (סנהדרין צו, א), על אחת כמה וכמה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא. וישא קל וחמר אם יש לו חשק וחבה על אכילה ושתיה שערב לחכו כמעט רגע, ועל הרוחת ממון, וכהנה הנאות העולם הזה ותענוגות בני אדם שהם הבל הבלים שאין בהם ממש, על חיי עולם ועשות נחת רוח ליוצרנו שבחר בנו לעמד לפניו לשרתו ולברך בשמו שאין טובה גדולה מזו, על אחת כמה וכמה שצריך שיהיה לנו חשק וחבה ושמחה רבה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתמיד במחשבה זו לעתות הפנאי לעורר את האהבה והחבה:

והרוצה לזכות למדה זו זה דרכו דרך ישרה שירבה לעסק בתורה ובמצוות אפלו על כרחו שלא בטובתו ידחק עצמו ויבטל רצונו מפני רצון קונו, ועל דרך שאמרו (פסחים נ! ב) לעולם יעסק אדם בתורה ובמצוות אפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כן הדבר הזה, שסגלת מצות ה' ברה לזכך את הנפש ולטהרה, ויום ליום תפקחנה עיניו עד שיערב לו ויבסם לו עסק התורה וקיום המצוות מכל חיי העולם הבא. ואם יקרה לו מקרה בלתי טהור שיבטל מתורה ומצוות, יהיה לו מר ממות, כי כן הוא האמת לאמתו, כי מה לנו מחיים אם לא לעבד את בוראנו ולדבקה בו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו וברחקנו ממנו טוב מאד מותנו מחיינו:

והנה ההתמדה לקרות ספרי מוסר והרגילות לעסק בתורה ומעשים טובים הוא עקר גדול, שאם אדם נהג אפלו מנהג טוב של חסידות וסדר קדשה ויום אחד הן נגרע, דומה בעיניו כאלו באותו יום לא היה יהודי, ואם שמע בישן ישמע בחדש (ברכות מ א), ואם ירפה עצמו יום ליום הלוך וחסור החשק והחבה עד שיקשה לו מאד לשמר ולעשות. ועוד, שנעשה לו כהתר לבטל מן המצוה והתורה ולעבר כל עברה. ולכן צריך להיות חזק ואמיץ כח להתגבר כארי לעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, ואם תקפו יצרו ונצחו יחזר ויתחזק ויאחז צדיק דרכו דרך הקדש, ובבואו לקים מצוה הבאה לידו יקדים ויתן אל לבו דברים המעוררים את הלב לעשותה בחשק וחבה ושמחה רבה כדת מה לעשות, ויותר טוב אם יאמר גם כן בפה מלא כדברים האלה, כך היא חובתי וכך נאה לי, ויעשה התעוררות חיצון בגופו ובתנועותיו והכנה רבה, שהתעוררות חיצון מעורר התעוררות פנימי. וידוע שהבא לטמא פותחין לו והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד ב יומא לח ב), אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט א), ומצוה גוררת מצוה, והכל לפי רב המעשה, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ ב), עד כי בצל שדי יחסה. כל קבל דנא בעניני העולם הזה לא יהיה לו ולא יראה חשק וחבה, כי הכל הבל ורעות רוח, רק יעשה כמי שכפאו שד וכמי שנכנס לעשות צרכיו, יקיש הויה ליציאה: 

ערך חסידות

פלא יועץ ערך חסידות

ראוי לכל אדם להתנהג בחסידות וכל אשר בכחו לעשות יעשה, שכמו שלענין הממון אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט). ואף שיש לו די מחסורו עינו לא תשבע ואין חצי תאותו בידו, על אחת כמה וכמה לעשות נחת רוח ליוצרו ולהרויח שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא שהוא יפה מכל חיי העולם הזה. ומאן דסגי בידה למעבד מלי דחסידותא, והוא נאחז באמרו די לי לעשות החיוב מאי דלא סגי בלאו הכי, חוששני שהוא בכלל מי שלא חס על כבוד קונו שראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ב), שמאחר שהיה יכול לכבד ה' ולעשות נחת רוח ליוצרו בעשותו הנהו מלי דחסידותא והוא לא עשה כך נמצא שאינו חס על כבוד קונו. ועוד בה, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, ואם הוא עושה לפנים משורת הדין הקדוש ברוך הוא נכנס עמו לפני ולפנים משורת הדין, ואוי מי יחיה אם הקדוש ברוך הוא ידין אותו על פי הדין:

הנה כי כן חיובא רמיא למעבד כל מלי דחסידותא על פי הזהר הקדוש והאר''י ז''ל, כי הוא בונה בשמים עליותיו ועושה נחת רוח ליוצרו. והאיש האוהב את ה' אהבה עזה כראוי לא יככד עליו שום דבר לעשותו, כי אוהבי ה' באמת יאמרו מי יתן מותנו לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכדכתיב (שה''ש א ג) על כן על מות אהבוך:

ומה גם במלי דתלוי בפלוגתא, אף דפשטה הוראה ונהוג עלמא כדברי המקל, ראוי ונכון ליראי השם ואוהבי שמו לצאת ידי ספק ולצאת ידי כל הדעות, ולמחש בעי שמא פן ואולי הדין עם המחמיר, וכמשל הרופא שכתבתי לעיל בערך זהירות עין שם. (וכבר ידי עסקניות לסדר בקונטרס בפני עצמו כל מלי דחסידותא ומלי דפלוגתא איך ראוי לעשות לצאת ידי כלהו רבותא, ה' יגמר בעדי ויעזר לי לגמר את המלאכה):

אמנם לא נאמרו כל השעורין הללו אלא למצניעיהן (שבת עו, ב), ואם בכל מלי כתיב (מיכה ו ח) והצנע לכת עם אלקיך. על אחת כמה וכמה במלי דחסידותא, שלא כל הרוצה לטל את השם יטל. ויש לך אדם שחושב לעשות מצוה וחסידות ויחנ''ו בחסרו''ת ומחזי כיהרא, ונותן מקום לחטא ולדבר עליו תועה. והכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי הענין, פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה. ומה טוב ומה נעים לקים מאמר נעים זמירות ישראל אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהלים קא ב). וזה כלל גדול בכל מלי דחסידות ויראת שמים שבפעם שיוכל לקים דבר טוב יקים, והדבר שיוכל לעשות יעשה ואינן מעכבות זו את זו, ובזה יקבל שכר טוב על אשר לא עשה מפני סבה, כאלו עשה: 

ערך חלום

פלא יועץ ערך  חלום

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) על פסוק (קהלת ג יד) והאלקים עשה שיראו מלפניו זה חלום רע. וגם כן אמרו (שבת יא א) יפה תענית לחלום כאש לנערת. ואמרו (ברכות לא, ב), שכל המתענה תענית חלום ביומו ואפלו בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. והם אמרו (גיטע נב, א) דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואמרו (ברכות נה ב) חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. ואמרו (שם), שלאדם טוב מראין לו חלום רע ועציבותה מסתיה ופשר דבר הוא, שיותר טוב הוא שלא לחוש על החלומות ושלא להתפחד כלל כי היכי דלא לתרע מזלה, ואל יספר חלומו לשום אדם, כי על הרב רבא דרבא חלומות שוא ידברו, ובפרט בדור יתום כזה אינו בנמצא איש כזה שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ויגלו לו עתידות כמו שהיה נוהג בקדושי עליונים רבותינו הקדמונים, וגסלא יש מי שיזכה שיגלו לו עתידות על ידי מלאך, רק כח הדמיון פועל מבלי השכל וחושב מחשבות ימה ומזרחה וצפונה ונגבה. ויש שרעיונותיו על משכבו סליקו, ויש חלומות מבהלים על פי מה שגובר המרה מחמת רב אכילה ושתיה או מחמת עצבות וכדומה, ויש שרוחין ושדין ולילין מחיכין בנשמתה בהיותה באויר העולם ומחזין לה מלין כדיבין, ולזמנין מודיעין לה גם כן איזה דבר ממלין דקשוט ממה דעתיד למהוי באפן שיותר טוב שאל יחוש כלל:

ובפרט בשבת כבר כתבו הפוסקים (מג''א סי' רפח ה) שלא התירו להתענות אלא למי שנפשו עגומה עליו והתענית ענג לו, אבל אם אינו דואג ואינו רוצה להתענות לא הפסיד, אבל לפטרו בלא כלום אי אפשר ולמחש מיהא בעי, שמא מן השמים רצו לרחם עליו ולהודיעו כדי שיתן לב ויפדה נפשו, ואם הוא לא יחוש כלל נמצא שהרי זה מתחיב בנפשו, לכן זה דרכי כשאדם אומר לי שחלם חלום רע אני אומר לו, אל תירא ואל תפחד כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והכל הבל ורעות רוח, אבל אין הפסד שתעשה תענית אם תוכל ותחלק מעות לצדקה ולעשות סדר פדיון נפש וכדומה לתן לב לשוב מעברות שבידו. זה הדבר הצריך וטוב ומועיל בכל יום ובכל שעה. ויאמר החולם חלום, למה אפחד, מה חדש לי בעל החלום, שאני מעתד למות, זה אני יודע, והודיעונו רבותינו ז''ל באמרם (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר. וזה אמת ברור, אבל החלומות הבל המה מעשה תעתועים:

אבל על כל פנים ראוי לחוש לדברי בעל החלום אם עומד לילך בדרך או על הים ואמר לו בעל החלום שלא ילך, צריך לחוש לדבריו וימנע עצמו. וכן לא טוב להגיד לאחרים אם חלם עליהם חלום שנראה לו שאינו טוב, ובפרט אם איש עני הוא החולם שתכף יאמרו הנה בעל החלומות להנאת עצמו הוא דורש. והיותר טוב שלא לחתר ולהשתדל לדעת פתרוני החלומות כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח) והולך בתם ילך בטח, ואשרי אדם מפחד תמיד אפלו בלא חלום, ויחשב כי בן אדם חציר ינתן והוא מעתד לכל רעות המתרגשות לבוא בעולם וכל אשר בכחו לעשות יעשה תשובה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפרענות (אבות ד יא פרקי דרבי אליעזר מג). ואם חלם בשבת או בשאר ימים שאסור להתענות, היותר טוב שלא ידאג ולא יתענה, רק יקבל עליו להתענות שני ימים של חל, ויאמר התחנה שתקנו רבותינו לומר בעדנא דפרסי כהני ידיהו וגם יעשה הטבת חלום כמו שלמדונו רבותינו ז''ל (ברכות נה, ב) ויהיה נכון לבו ובטוח בה' בלי פחד וחנינה, וה' יהיה לו למגן וצנה: 

ערך חינוך

פלא יועץ ערך חינוך 

כתיב (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וזו מצות האב על הבן לחנכו בתורה ובמצוות, כי זה כל פרי הבנים לגדלם על התורה ועל העבודה, שאם יהיו, חס ושלום, בנים משחיתים ההעדר טוב ממציאות הרע, וכשם שצריך לחנכם בתורה ובמצוות, כך צריך ללמדם ולחנכם בדרך ארץ ומדות טובות וישרות באפן שכל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ויחנכם וירגילם במדת הסתפקות ושלא יהיו להוטים אחר מאכל טוב ומלבושים טובים. ואף אם חננו ה' עשר, ירגיל את בניו להסתפק בטוב מעט כדי שלא יצר להם לעתות בצרה. והרוצה לחנך בניו ולהרגילם בדרך טובים, לא יראה להם פנים, רק לעולם יכם ובפיו יוכיחם באפן שלא יתגאו ושלא יהיה להם געגועים. ואף אם הוא בן יחיד, לעולם יראה לו תוכחת מגלה מאהבה מסתרת, עד אשר יגדל. וחושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר (משלי יג כד). וצא ולמד מה שארע לדוד המלך עליו השלום עם אבשלום על אשר לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית (ש''ב טו, טז יז), וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד י), כי אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (משלי כב טו). והכל לפי דעתו של בן ולפי שניו יגלגל עמו, פעמים בהכאות, פעמים בתוכחות, פעמים בקשות, פעמים ברכות, פעמים במנות ומתנות, פעמים בדברים טובים. ויחנכם בכבוד הבריות, ושלא יהיו עזי פנים וקשי ערף, ושיהיו מן הנעלבין ואינם עולבים. וירחיקם מחברת חברים רעים ומן השבועות ומן השחוק ומן הכעור ומן הדומה לו. וצריך חכמה ודעת לירד חדרי בטן הבנים ולגלגל עמהם כראוי לפי דעתם ולפי השנים. ועל הכל לשפך נפשו לפני ה' שלא יהיו חטאתיו מונעים הטוב ממנו, ושיהיה כל זרעו זרע קדש ק, דשים זרע אנשים:

וגם על הבנות חיובא רמיא לחנכן ולהרגילן בכל מלאכות ובכל שלמות ובכל מדות טובות, וביותר שיסתפקו במועט, ושיהיו עיניהן יפות, ושלא תהיינה עצלניות ולא דברניות, ושתקום בעוד לילה ושתעשה כל מעשיה בזריזות ובנקיות ובכשרות וביהידות, וכל סדר נשים הכשרות באפן שיהללוה בשערים מעשיה ותמצא חן ושכל טוב. וביותר צריך זהירות על הבנות, כי לא תדע מנת חלקם, ואם חס ושלום תמצא איש קשה וחמות ובני בית קשים והיא מלמדת בגדולות ובמדות גרועות, אוי לה ולרע מזלה. וגם אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל). וחיובא רמיא על אביה ואמה לחנכה ולהרגילה בברכות ההנאות ובתפלות ומצות נדה וחלה ומליחה, שתהיה בקיאה בהן בכל דקדוקיהן וכל דינים ומצוות הנשים שתהיה מלמדה ובכל מדה ומדה תהא למודה, ושתהא צנועה כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד). הן אלה קצות דרכי החנוך וישמע חכם ויוסיף לקח, ובזה ישמח ביוצאי חלציו בעולם הזה ותגל נפשו לעולם הבא. וכבר כתבתי בזה לעיל בערך אהבת זרעו עין שם ובשאר כתבי הקדש אשר לי, ואני חוזר על הראשונות כפעם בפעם כי כן ראוי להיות חוזר בדברי מוסר ויראת ה' והנהגות טובות, כי כן יצרו של אדם חוזר ונעור לרגעים יבחננו, ולכן יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, אולי אוכל נכה בו וגרשתיו בסיעתא דשמיא: 

ערך חברותא

פלא יועץ ערך חברותא

חברותא מה טובה, עד שאמרו (מבחר כ, יא ירושלמי הוריות פ''ג ה''א מאירי משלי יז יז): אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין, רק שיהיה חבר טוב ירא אלקים וסר מרע. וכבר אמרו רבותינו ז''ל (יבמות סג א) סק דרגא בחר שושבינא. וטוב לגבר שיהיה לו חבר טוב אוהב ורע שיגלה לו כל סתריו ויתיעץ עמו על כל דבר שרוצה לעשות. ואף אם הוא חכם גדול, יטל עצה מן הקטן, ושמע לעצה חכם (משלי יב טו), כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט). ומי גדול מן הקדוש ברוך הוא ואמר (בראשית א כו) נעשה אדם, ואמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין לח ב) שנמלך במלאכי השרת, ללמד לאדם דעת שאף הגדול יטל עצה מן הקטן, כי כמה פעמים עינו מטעהו, ולפם חורפא שבשתא (ב''מ צו ב), וכל האדם כוזב. וכאשר יטל עצה, אם לא יועיל לא יפסיד, ואם לא יישר בעיניו הישר בעיניו יעשה. ושנינו (משלי ג ה) ואל בינתך אל תשען ותשועה ברב יועץ. ומה גם לעסוק בדברי תורה צריך חברותא שמחדדין זה לזה בהלכה. וידוע מאמר רבותינו ז''ל (תענית ז, א) על פסוק (ירמיה נ לו) חרב אל הבדים ונאלו. רחמנא לצלן ולשיזבן. אך צריך לבחר חברים טובים שנוחים זה לזה בהלכה ומודים על האמת, לא כן כשאינם טובים שמנגחים זה לזה בדברי קנטורים ורבה קטגוריא ושנאה ותחרות, כל כי הא ההעדר טוב. ואם לא ימצא חבר טוב, התלמידים יהיו לו לחברים, שכבר אמר רבי פלוני הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז א):

והנה לענין דינא והוראה צריך להיות מיראי הוראה ולא יהא דן יחידי כדי שלא יטעה וכי היכי דלמטי להו שיבא מכשורא (סנהדרין ז, ב). ואם הוא במקום שאין אנשים, הוא יהיה חבר לעצמו, דהינו שיחתר כמה חתירות ויצדד צדדין לסתר דעתו וסברתו, וישתדל בכל כחו לראות טרפה לעצמו ולהפך בחובתו, ומתוך כך יצא כנגה צדקתו וידין דין אמת לאמתו. וכן בעסקו בתורה, כשיבוא לו איזו קשיא או תרוץ שנראה בעיניו טוב מאד, ישתדל מאד לדחותו ולסתרו, ומתוך הוכוח שירבה להתוכח בינו לבין עצמו יתברר האמת וביותר מועיל החברותא ליראי ה' וחושבי שמו שנדברו יראי ה' איש אל רעהו. כך היא חובתנו וכך נאה לני. הבו לכם עצה איזו היא דרך ישרה ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא ו) ונתחזק בעד אלקינו. אמנם אין אהבה וחברותא אלא בדומים, שוים במדות ובדעות, אז ישבו יחדו אחים ולא יתפרדו. אך זה קשה המציאות, אם ימצאנו יאחזנו ולא ירפנו:

וכשם שהחבר טוב מביא גאלה כל קְבל דנא חבר רע גורם רעה גדולה, שבלתי אפשר שלא ילמד ממנו ושלא יעשה כמעשהו, אם לא ברצון מפני הכבוד או מפני הבושה. ואם ינצל מדבור רע, לא ינצל משמיעה רעה. ואם ינצל מעשות רע, לא ינצל מעבר על מצות התוכחה, ונשא הצעיר עליו יגון ואנחה. ולכן כל אדם יזהר ויעמד על המשמר על בניו להפרידם מחברים רעים ולהושיבם בין ברכי תלמידי חכמים, כי איש רעים להתרועע (משלי יח כד), והולך את חכמים יחכם (שם יג כ). ועל כל פנים אם אין לו חבר טוב ימלך בדביתהו כמו שמצינו (ברכות כז, ב) ברבי אלעזר בן עזריה כשרצו למנותו נשיא. ואמרו רבותינו ז''ל (ב''מ נט א) אתתך גוצא גחן ולחש לה. וכתיב (מלאכי ב יד) והיא חברתך ואשת בריתך: ש

ערך אונס

פלא יועץ ערך אונס

אמר החכם: כל טועה זה לו מטעם אנוס רחמנא פטרה, כי בעלה כל דהוא מוצא מקום פטור לעצמו מכל דבר טוב באמרו שהוא אנוס לא יוכל עשוהו, או מצד שאוהב לנוח או לשא ולתן, או שיש לו כאב, או שהוא חלוש וכדומה, או שיצרו תוקפו ולא יוכל לכבש את יצרו ולנצחו. אבל ידוע לכל, שאין טענת אנסים כאלו מועלת לעולם הבא, ואין פוטר אותו אלא טענת אנס גמור. וכדי להבחין מה הוא אנס גמור ומה הוא שאינו חשוב אנס, ידמה שאלו היה מוצא להרויח הון עתק, אם מחמת אנס כזה היה מכרח להניח מלהרויח אז הוא אנס גמור, ואם להרויח ממון אינו משגיח בזה האנס ודוחק את עצמו באמרו, מה לעשות רוח יש כאן, צריך לדחק מה יענה ליום פקדה, הלוא יבוש ויכלם, ולא יהיה לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, וענוש יענש כאשר ישית עליו בעל המשפט. על זה נאמר (משלי ב ד, ה): אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה'. זה כלל גדול בתורה, כי סחרה ליהודים היתה אורה:

ערך אורחים

פלא יועץ ערך אורחים

מצות הכנסת אורחים היא מצוה רבה, שמנו אותה בכלל דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא (פאה פ''א, מ''א), אשרי איש שיוכל לעשותה בהיות לו רחב בית מושב, חסד גדול הוא עושה, שהחסד יגדל ערכו לפי צרך המקבל ודחקו וצערו. והנה אם בא אורח לעיר, איש עני שאין ידו משגת לקח לו מלון לעצמו, או שאינו לפי כבודו לישב במלון, או שאין מלון נמצא בעיר מה יעשה אותו האיש אם אין איש מאסף אותו הביתה והוא גר בארץ נכריה, אנה יפנה לעזרה, וכי ימצא איש שמאסף אותו חיה יחיה ממש, ולכן למצוה רבה יחשב. ולפי גדל המצוה ככה יעשה נחת רוח לֹיוצרו ובא בשכרו. ולכן על האורח יקל בעיניו ועל יסבל ולא יבל. אשרי איש אוהב את ה', לפי רב האהבה אין טרחא ואין כסף נחשב בעיניו נגד עשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר אמרו (חובות הלבבות בהקדמה) מכלל הזהירות שלא תהא זהיר הרבה, וכתיב (קהלת ז טז) ''אל תהי צדיק הרבה''. ולכן יזהר במה שכתב בספר בן סירא (יבמות סג, ב) לא הכל תביא ביתך. שאם יודע בו שאינו איש טוב לא יביאהו אל ביתו, ובפרט אם אין לו אלא בית אחד עם אשתו ובני ביתו, אם יקבל אורח בביתו שיישן עמו בביתו עברה היא בידו. וגם כשיקבל אורח בביתו ישמר נכסיו ממנו כדי שלא יבוא לחשדו אם יחסר לו שום דבר, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פרק ה) כל אדם הוי חושדן כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל, ומיתו מעשה באבות דרבי נתן על רבי יהושע שקבל אורח, והאכילו והשקהו והעלהו לעליה לישן ונטל הסלם מתחתיו. בחצי הלילה קם האורח וגנב כל אשר בעליה, וכשרצה לירד נפל מן העליה ונשברה רגלו. אמר לו רבי יהושע: כבר קדמוך רבנן שאמרו הוי חושדן כלסטים. (ומה טוב אם אפשר שלא תצא אשת בעל הבית החוצה בפני האורח, ובפרט כשהיא מקשטת, דמגרי בה יצר הרע, ואולי מידי הרהור לא יצא. אבל מצד אחר יש פסידא כשאשת בעל הבית היא תתגרש ואינה מסבה עם בעלה על השלחן, שאפשר יכבד עליהם יותר ישיבת האורח ולא יראו העת שילך לו, וגם האורח יהיה מצטמק בחשבו איך בשבילי אשת בעל הבית מוצאת מבית תענוגיה מלאכל עם בעלה. לכן כל ערום יעשה בדעת, ויבחר לו דרך ישרה לפי מה שהוא אדם האורח, והישר בעיניו יעשה):

ומתנאי מצות הכנסת אורחים, שיהא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ויותר חשוב ומקבל ומרצה בעיני אלקים ואדם פת חרבה עם יפה עינים וטוב ראי ממאכילו פטומות בפנים זועפות. ואם קשה בעיניו להוציא הוצאה מרבה מקצר יד או מקצר רוח, אל ירבה בהוצאה. ואל ישיאנו יצרו לומר, שכדי להזמין אורח צריך הכנה הרבה, כדאמרי הני נשי שעיניהן צרות באורחים, שכל אשר בבית ימעט בעיניהן כשיש אורח ועושות לבעליהן שיהיו מרבים להביא באמרן, אי אפשר לכבד אחרים בקלון עצמו, ומתוך כך ממנעי ולא מיתו אורחים. אבל זו עצת יצר הרע הוא למנע טוב מבעליו מצוה רבה כזו. לכן אם קשה עליו ההוצאה, אל יחוש להוציא יותר על מה שהוא רגיל כדי שלא יכבד עליו האורח, ואין זה קלון אלא כבוד, דניחא לה לאורח שלא ירבה בהוצאה כדי שלא יהא כבד, וכל מה שרואה שמרבים בהוצאה הוא מצטמק, בחשבו כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי וחושש שסוף סוף יכבד עליו. אבל כשרואה שאינו מרבה בהוצאה, נוח לו. וברוח שפתיו ישביענו בדברים טובים ויפיק לרעב נפשו באפן שיאכל בשמחה לחמו וישתה בלב טוב מימיו:

והן בכלל שאפלו אם יש כעס וצער בלבו מחמת איזו סבה, יסיר כעס מלבו ואל יראה בפני האורח אלא פנים שוחקות, לבל יחשב האורח שבשבילו פניו רעים. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב''ב ט, ב), שהנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, והמפיסו מתברך באחת עשרה ברכות. ולעולם אל יזוז ממחשבתו גדל המצוה וגדל שכרה, למען לא יכבד עליו ויעשה בחבה יתרה. ובפרק הנסיעה הענק יעניקנו צידה לדרך כברכת ה' אשר נתן לו, וילוהו וילך לו, ובזה יברך ה' חילו:

ומתנאי האורח, שלא יכביד על בעל הבית. ומי שאפשר לו לישב במלון לעצמו, לא יבקש לישב בבית בעל הבית, ואף אם יזמינו לו לא יאבה עד אשר יפצירו בו, כדי שידע בברור שבלב שלם מזמינים אותו ולא מחמת כסופא, כי ידוע שכל המקבל הנאה מחברו שלא בלב שלם אלא משום כסופא יש בו סרך גזל (ספר חסידים סי' שטז). וגם כשהוא מכרח לישב בבית בעל הבית לא ירבה ישיבתו אצלו זמן וזמנים, כי כל המרבה יכבד. ואם הכרח לישב זמן הרבה בעיר, לא יכנס בבית בעל הבית לישב אצלו בתדירות אם יש מלון בעיר, ואם סבור שיהא לזמן מועט ונתארך הדבר, יבקש עלה לצאת לו למלון או לבית אחר בחכמה ודעת באפן שלא יהא פוגם ונפגם. ואף בזמן היותו בבית בעל הבית לא ישב תדירי בבית כל היום, אלא יפנה מעט הנה ומעט הנה באפן שלא יכבד על שום אדם. ולא ישאל שאלות ומענות מבעל הבית, ולא ישאל לו על עסקיו או על כליו. ואם ידו משגת ואינו חסרון כבוד לבעל הבית גם הוא יפתח את ידו להוציא הוצאות ולקנות צרכי סעדה, ויהא מרבה בכבוד בעל הבית וכבוד כל בני הבית, ויראה געגועים וחבה יתרה לילדים, וימלא פיו תהלתו ויברך אותו בברכתו. ובעת לכתו יתן חנות לבעל הבית ולאשתו. ואחר נסיעתו גם כן יפקד אותם באגרתו, ובזה יהא נאה בשיבתו:

וגם על גבאי צדקה חיובא רמיא לפקח עינים על האורחים, ולפי מה שהוא אדם יתן לו מדור לפי כבודו מבני העיר חוזר חלילה. ולמי שאין נותנים לו בעל הבית ונותנים בית מלון מן הקהל, כמנהג בהרבה מקומות, יכינו הבית שיהא טוב בית מושב לימות החרף, ויכינו שם כרים וכסתות, ואפלו מלאים תבן, וכלי בית הנצרכים, ואפלו כלי חרס. ויתנו להם מזונותיהם די ספוקם דבר יום ביומו בסבר פנים יפות. ומה טוב לתן להם בעל הבית לפחות משבת לשבת. ובעת נסעם יתן להם צידה לדרך לפי מה שהוא אדם ולפי יכלת הקהל ולא יקמץ הרבה, שהרי זה חוטא ולא לו. לכן יכלכל דבריו במשפט ויפיסם בדברים טובים לכבוד ה' כי יעמד לימין אביון. ודין להם צרתם שהם נודדים ללחם והם אמללים ונדכאים, וכל העושה טובה עמהם עם האלקים הוא עושה, וכל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא ב). אמנם גם האורח צריך שלא יכביד מאד על הקהל, ולא ישאל בחזקה, אלא תחנונים ידבר רש (משלי יח כג) ולבסוף יתרצה במה שנותנים לו, אם מעט ואם הרבה יקח, ויברך את הקהל, ולא יעשה מריבה, ולא ימסר דין, חס ושלום, רק יבקש ממי שהעשר והנכסים שלו, הוא יתן בלבם נדיבות לב לתן לו, או ממקום אחר ישלח שלומיו, כי הרבה שלוחים למקום ומידו הכל, חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים: